בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי אדלמן | הצדעה לחיים

תגובות

מעט המזון שבא אל פינו בדלות הגטו לא היטיב עם מחלת השחפת שהשתכנה בריאותי. אבי זקני ביקש להזמין את הרופא היחיד שנותר עדיין בחיים, קשיש שבע ימים וידידו הוותיק. אך הליכתו של זה היתה משימה קשה מנשוא. הדרך היחידה לראותו היתה ללכת אליו. ברם, לפעוט רך בשנים שלא תרם בעמלו למכונת המלחמה הנאצית, הימצאות בשטח חשוף היתה מסוכנת כמו מוות מהמחלה הקשה. המשגיחים נהגו לירות בכל ילד יהודי שהתגלה לעיניהם. סבי התלבט, אך מצבי, שהלך והחמיר, שכנע אותו לקחת את הסיכון.

אחרי הליכה בדרכים עקלקלות כדי להפחית את הסיכון להתגלות, הגענו בשלום לכוך של הרופא, וזה, אחרי בדיקה שטחית, שכן מכשירים לא עמדו לרשותו, קבע שרק חימום גופי והגנה עליו מפני הקור העז בכל אמצעי אפשרי, עשויים אולי להאט את התפשטות מחלת הריאות הקטלנית ולסייע לגוף להתגבר בכוחות עצמו. עוד עודד את רוחנו שאם בורא עולם חילץ אותי מאש כיתת היורים, ודאי שאין בכוונתו להפקירני טרף לחיידקים.

הביקור לא תרם לשיפור מצבי, כי למומחה חסרו אמצעי אבחון ראויים ובעיקר סמי מרפא כלשהם. אך דבריו על כוונותיו של היושב במרומים, אין ספק שהועילו ודחקו מעט את הייאוש הכבד. כשיצאנו שוב לרחוב, לפת סבי את ידי בחוזקה, כאילו ביקש לומר שלא ירשה למזיקים לפגוע בשערה מראשי. אחיזתו האיתנה העבירה זרם לוהט בגפיי. חשתי שהחום, המזור היחיד שהרופא היה מסוגל לרשום לי, החל כבר לפעול.

המשכנו לנוע בזהירות, כשלפתע נשמעו יריות וזעקות שבר קורעות לב. היינו משוכנעים שהקץ קרוב והעולם עומד לחזור לתוהו ובוהו. ניסינו להתדפק על דלתות של יהודים ולהתחנן שיפתחו, אלא שהבעתה אחזה בכולם, וכוחה היה חזק מתחנונינו. איש לא העז לפתוח את שעריו. מלאך המוות ניצב מול עיני זו הפעם השנייה בפרק זמן קצר, כשחרמשו הארוך מונח על כתפו, מוכן לשלחנו לעולם שכולו טוב, כפי שסבתי תיארה אותו בסיפוריה. שמעתי אותו אומר לי שלא אפחד, שכן אבי שנספה במחנה ממתין לי במרומים. ציטטתי באוזני המלאך את דבריו של הרופא מלה במלה, וביקשתי שיבדוק שוב את כוונות הבורא, שאם היה רוצה בי, מדוע לא אספני אליו עת הייתי מוטל מכוסה בגופות בקבר האחים?

משיכת ידו החזקה של סבא, ודבריו החדים שלא אחלום ואזדרז, ניתקו אותי מהזיותי. "עוד עיקול דרך אחד ואנחנו בבית", אמר. אז נתחלף לי מלאך השאול בכיתת חיילים היורים על כל דמות שנקלעה בדרכם, ובין לבין מרססים להנאתם חלונות ופתחים של הבתים העלובים. ברגע שהשגיחו בנו כיוונו מיד את כלי נשקם לעברנו.

באלתור מופלא של הישרדות, הרפה הסב מידי, ושלח את זרועו בתנופה קצרה כלפי מעלה כשכף היד מתוחה וקצות אצבעותיה נוגעות במצחו. עוד שמעתי את נעליו הבלויות נוקשות זו בזו, כמו קצין הניצב מול דגל הלאום במסדר. מיד עשיתי כמוהו, לא החסרתי אף לא תנועה אחת. מפקד כיתת המחסלים, חייל גרמני ממושמע שהיה מתורגל כנראה, כמיטב המסורת הפרוסית, להשיב לאקט של הצדעה באותו מטבע, שלח אף הוא את ימינו שאחזה בנשק אל מצחו. כך עמדנו שם קפואים על מקומותינו שניות שנראו כמו נצח, עד שהחיילים חלפו על פנינו.

כשידו של סבא חזרה לאחוז בכפי היא היתה שטופת זיעה קרה. דמעות ניגרו מעיניו ושפתיו מלמלו תפילת הודיה חרישית. מבלי משים חזרתי על מלותיה אחת לאחת. כשסיים עמדנו כבר בפתח הבית, והוא אמר: "עכשיו אני בטוח שהרופא צדק. פמלייה של מעלה אינה חפצה במותך. גופך יתגבר על המחלה".

"חיידקי השחפת", הסביר לי רופא שבחן צילום של ריאותי כשהייתי כבר אדם מבוגר, "נמצאים עדיין בגופך, אלא שהמערכת החיסונית ציפתה אותם במעטה סיד וחסמה את התפשטותם. כך שרדת את המחלה הקשה". עד עצם היום הזה איני יודע אם היו אלה הכוחות הפיסיים של הגוף, אפשרות שסבירותה נמוכה, או האמונה בהבטחותיו של הרופא והביטחון בדבריו הקטגוריים של סבי, מושא הערצתי כל הימים, שסייעו לי לשרוד את השחפת הממיתה.

הכותב הוא ד"ר לחינוך



אנדרטה עם שמות הנספים במרכז הנצחה לשואה בבודפשט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו