בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | אבל המנגינה לעולם נשארת

תגובות

לשם מה לנו בחירות, ראשי ממשלה מתחלפים, מפלגות? בשל מה כל המהומה המיותרת הזאת, אם בלאו הכי ישראל מגיבה תמיד באותה הדרך, ממשלה אחרי ממשלה, כטייס אוטומטי? למה כל אימת שמסתמן סיכוי לשינוי חיובי, ממהרת ישראל להחמיץ פניה, לפזר הפחדות ולהתכנס אל תוך סרבנותה? למה? כי כאלו אנחנו.

הכתבים עוד לא הספיקו להעביר את דיווחיהם ממסיבת העיתונאים של עזאם אל-אחמד ומוסא אבו-מרזוק, וכבר קפץ בנימין נתניהו לחדר התקשורת שלו ושיגר החמצת פנים ממלכתית; עוד לא תמו דבריו, וכבר פצחה המקהלה הלאומית בשיר הסרבנות, ההימנון הלאומי, עם מחול האיומים ברקע. כמו את גרוטאת אוטובוס התלמידים מעוטף עזה שהם שולחים עכשיו ל"מסע הסברה" בחו"ל, חשבו התועמלנים לגזור עוד קופון מפוברק: סכנה, פיוס פלסטיני. פיוס עוד אין, אבל צווחות הסרבנות הישראלית כבר עולות השמיימה.

הטקסטים אותם טקסטים, מלה במלה, כמו בשנות ה-70 וה-80: ארגון טרור - לעולם לא ננהל אתו מו"מ. אז היה זה הפתח, עכשיו החמאס. לשר הביטחון יש אפילו "נוסחת יריב-שם טוב" חדשה: אם ואם ואם, אז אולי כן, אבל בעצם לא. ושמעון פרס, שעכשיו הוא כבר בעד שלום בלי פירוק התנחלויות, הכריז נשיאותית: "הפיוס ימנע מדינה פלסטינית" - כאילו זו עמדה בפתח, ישראל עוד רגע יוצאת מהשטחים, ורק המהלך הארור מנע ברגע האחרון את הקמתה.

החמאס, לא הפתח, שינה את עמדתו. אלו (אולי) חדשות טובות. מוקדם עדיין להעריך עד כמה זה רציני, חובת ההוכחה על החמאס שפניו להתמתנות, אבל צריך לתת לזה סיכוי. שנתיים העמדנו תנאים בלתי אפשריים למחמוד עבאס, ועכשיו אנחנו כבר מתגעגעים אליו. "או אנחנו - או החמאס", מכריז נתניהו כאוהב שנבגד, כאילו שהאופציה של "אנחנו" בכלל עמדה לרגע על הפרק.

ההסכם שנחתם בראשי תיבות כולל הבטחה לדמוקרטיזציה ולבחירות - זה מה שתמיד רצינו, לא? זה מה שהימין תבע, לא? כל אלו שאומרים עכשיו שטוב שלא עשינו שלום עם הרודנים הערבים, צריכים הרי להיות מעוניינים בשלום עם העם הפלסטיני כולו, לא רק עם שליטיו; הנה ההזדמנות. כל מי שמתגולל על אבו מאזן שהוא אומר להכניס שותף קיצוני, צריך הרי קודם לבדוק את הרכב הממשלה שלנו, לא כן? וכל אלו שאמרו שהפלסטינים מפולגים ואבו מאזן חלש, לא-פרטנר, היו אמורים לשמוח לסיכוי לממשלה יציגה וחזקה. אבל לא, פיוס פלסטיני לא טוב לישראל, על פי משחק סכום האפס המעוות שאנו מתפלשים בו מאז ומתמיד: מה שטוב להם - רע לנו. האזינו לדבריו המהדהדים של נועם חומסקי, בראיון לגדי אלגזי ב"טלוויזיה החברתית": "הנחת היסוד של ישראל דמוקרטית, צריכה להיות ההזדמנות לפלסטין דמוקרטית". לא נכון?

הדרך לפיוס פלסטיני עוד ארוכה, וארוכה עוד יותר הדרך למדינה. בסמטאות ג'נין ובמנהרות רפיח אין עדיין מה לחגוג; בירושלים ובתל אביב אין עדיין מה לחשוש, לאיים או אפילו לעלוץ כאילו נפל בידנו "נכס הסברתי". אם תקום ממשלת אחדות ואם יתקיימו בחירות חופשיות, ייפתח סיכוי חדש. ישראל צריכה לקדמו בברכה, בסייגים הראויים.

כמה מדכדך היה במסיבת "יום החירות" של דרום אפריקה בסוף השבוע בתל אביב: בעוד שהשגריר, איסמעיל קובדייה - אדם שיודע דבר או שניים על "ארגון טרור" שאתו "אסור" לנהל מו"מ, שנציגיו מנהלים זה כ-20 שנה מדינה חופשית ומרשימה יחסית - דיבר על הסיכוי בהתפייסות הפלסטינית, ניסה השר בני בגין להפחיד את הנוכחים מפני הדמוקרטיזציה בעולם הערבי ולתארה בצבעים שחורים משחור. כי אנחנו בשלנו: הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו