בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | הסכנה האמיתית

תגובות

התגובה הפבלובית של ישראל לפיוס הפלסטיני, שכוללת כרגיל איום בחרם, היא תוצר של חרדה מובנת של מי שאיננו שולט עוד במהלך העניינים. במשך חמש שנים, מאז ניצח חמאס בבחירות בשטחים, עשתה ישראל הכל כדי לשנות את תוצאות המהפך הזה. היא לא הכירה בממשלת חמאס, לא בממשלת האחדות הפלסטינית, וכמובן, לא בממשלת החמאס שהוקמה מאוחר יותר, אחרי השתלטותו הברוטלית של הארגון על עזה.

עזה נהפכה לשם נרדף לחמאס, כלומר לטרור, הגדה - לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. תרומתה של ישראל להבנייתו של החמאס כמוסד ולא רק כארגון היתה עצומה. הסגר האכזרי על עזה, "עופרת יצוקה", הפיכת עזה לאזור לחימה, לצד הסאגה של גלעד שליט, כשמצד אחד ישראל המשיכה לנהל מו"מ עם חמאס ומנגד פגעה בו - הפכו את עזה לסמל הכיבוש ולמוקד לאמפתיה בינלאומית.

ישראל, כסומא מדיני, ראתה בתוצר שסייעה לכוננו הישג מדיני אדיר. הנחת העבודה שלה היתה, שהפיצול בין עזה לגדה יאפשר לה להמשיך במראית העין של ניהול מו"מ מדיני עם מחמוד עבאס, ובה בעת להילחם בחלק האחר של העם הפלסטיני, שיושב בעזה. את הסכסוך הפוליטי בין עבאס לאיסמעיל הנייה וחאלד משעל היא פירשה כסכסוך אידיאולוגי שאינו בר פתרון וכמציאות נצחית שבה, כך היא סברה, נחלקת פלסטין לא רק לשני מחוזות אלא לשני עמים עוינים זה את זה. את האחד אפשר ומותר לענות, ועם השני לחגוג בגזירת סרטים בעת חנוכת קניון חדש.

לישראל היו גם שותפים שעזרו לה לטעות. מדיניותו של מובארק כלפי חמאס, הסכסוך האישי בינו לבין בשאר אסד, הסיוע האיראני לחמאס, חיזקו את התחושה המטעה שישראל תוכל לשמר את הפיצול הזה לטובתה. העובדה שמובארק עצמו התגייס לפייס בין הצדדים ואף ניסח מסמך פיוס ששימש בסיס לפיוס הנוכחי, שסוריה תמכה בפיוס, שעבאס לא חדל לדבר עליו ולנסות להשיגו - לא הצליחו לבלבל את ישראל ולשנות את תפישתה שרק היא תקבע אם שני חלקי העם הפלסטיני יתאחדו.

עכשיו, בעווית אחרונה של מדיניות גוססת, מנסה ישראל להציג תסריטי אימים, שלפיהם המדינה הפלסטינית תהפוך למדינת חמאס, לשלוחה איראנית, למוקד טרור, וכי הפיוס הזה הוא פסק דין מוות לתהליך המדיני. אותו תהליך שגופתו ממילא כבר מונחת במקרר.

אלה איומי סרק. טרור פלסטיני היה לפני שחמאס הוקם, ופתח הפעיל טרור גם ללא שותפות עם חמאס. ההנהגה הפלסטינית - עם חמאס או בלעדיו - אינה מוכנה לנהל מו"מ עם ישראל לא משום שהיא תהיה מעתה מוסלמית רדיקלית, אלא משום שאיננה רואה שום סיכוי לוויתור ישראלי ואין היא מוצאת פרטנר לשלום. ישראל רק תרמה את עצמה, ואת מי שמוכן עדיין להקשיב ליללותיה, אם תמשיך להצהיר שבגלל הפיוס לא יהיה תהליך.

ההונאה העצמית הזאת, ולא הפיוס הפלסטיני, היא הסכנה הברורה והמיידית למדינת ישראל. היא שואבת את עוצמתה מדפים ישנים בהיסטוריה, שבהם מתועדים מעמדה האיתן של ישראל בעולם, קולה הרם והצודק של מדינה מוסרית, ושמה הטוב כמדינה שוחרת שלום. זו הונאה שמסרבת לראות את המציאות שמשתנה במזרח התיכון, את חילופי המשמרות בין מנהיגים ועמים, ואת התזוזה האינטרסנטית של מעצמות המערב, שמחפשות עכשיו בעיניים כלות שותפים חדשים במזרח התיכון במקום אלה שנעלמו להן. ישראל איננה כלולה ברשימת הכתובות החדשות הללו. שמה הטוב מנופץ לרסיסים.

אבל לישראל מזומנת הזדמנות נדירה להריץ מחדש את הסרט שבו היתה לפני חמש שנים. לא רק להבין ששני חלקי העם הפלסטיני הם ישות אחת, אלא גם לתקן את הטעויות שעשתה ב-2006. עליה לנהל את העניינים עם כל ממשלה פלסטינית, גם אם שותפים בה אנשי חמאס. היא רשאית כמובן גם לחזור על אותן טעויות שעשתה עד כה, אבל אז היא - ולא המדינה הפלסטינית - תהפוך למדינה שמאיימת על אזרחיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו