בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה אלעד | נכות מודיעינית

הזירה

תגובות

מותר לגורמי המודיעין וההערכה בישראל להודות, שהם לא חזו מראש את הסכם הפיוס האחרון בין הפתח לחמאס. אם הם היו מצליחים לחזותו, היה נרשם תקדים. הם גם לא חזו את הסכם הפיוס הקודם, שהוביל להקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשותו של איסמעיל הנייה ב-2007, ולא את פיטוריו של הנייה בידי מחמוד עבאס ביוני אותה שנה; פיטורים שגרמו, כזכור, לעימות הדמים המזוויע בין שני הארגונים, שבסופו תפס החמאס את השלטון ברצועה.

לאי-היכולת הישראלית לחזות תהליכים מדיניים ותהפוכות פוליטיות ב"שטחים" יש היסטוריה ארוכה, שהתפתחה לכדי נכות של ממש. נכות זו הומחשה כבר ביוני 1967, כשאיש בממשל לא חזה את בקשת ראשי הערים הנוצריות הסמוכות לירושלים (בית לחם, בית ג'אלה ובית סאחור) להסתפח למדינת ישראל. האימפוטנציה המודיעינית השתקפה שוב במהפך הבלתי נתפש של תחילת שנות ה-70, כשהציבור המוסלמי בגדה ובמזרח ירושלים החל תומך לפתע בחזית הלאומית הפלסטינית (חל"פ), שגרעינה הקשה בא מהקומוניזם המרקסיסטי-לניניסטי.

אחד המחדלים המודיעיניים היותר מוכרים הוא הכישלון באיתור המוקדם של מהפך הבחירות המקומיות באפריל 1976, כאשר שר הביטחון אז, שמעון פרס, שעודד את הבחירות הללו, "הלך לישון" עם ראשי העיריות הפרו-ירדנים של הגדה המערבית, והתעורר עם בסאם שכעה, פאהד קוואסמה, ועוד כמה מהנציגים המקומיים של אש"ף ושליחי ערפאת.

לאלה ניתן להוסיף גם את אי-ההצלחה בצפיית האינתיפאדות, הראשונה והשנייה - ב-1987 וב-2000, וכמובן - את עליית החמאס ברשויות המקומיות ובמוסדות החוקתיים של הרשות הפלסטינית ב-2006.

לנכות המודיעינית הזאת שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא, שמראשית קיומו, ביוני 1967, התמקד הממשל הישראלי ב"שטחים" בפיתוח מיומנויות לסיכול טרור וחתרנות מדינית, והזניח את המודיעין המדיני שתכליתו לזהות תהליכים מדיניים ושינויים ארגוניים.

הסיבה השנייה קשורה במבנה החברה הפלסטינית ובמורשתה. קשה לזהות דפוסי פעולה פוליטיים ייחודיים בחברה שמעולם לא חוותה עצמאות, שתמיד השליכה את יהבה על גורמי חוץ ושבבסיסה היא מונעת על ידי קשרי דם ואינטרסים חמולתיים ורגשיים. היכן יש עוד חברה, שבתוך ארבעה עשורים הונהגה בזה אחר זה על ידי קומוניסטים, ארגון טרור חילוני ותנועה איסלאמית פונדמנטליסטית?

אזכיר, שבבחירות האחרונות ב-2006, כולם, לרבות מכוני המחקר הפלסטיניים, חזו ניצחון של הפתח, אבל החלטות אמוציונליות של ראשי חמולות ושייחים, שהעבירו את תמיכתם מפתח לחמאס כ"עונש", שמו את התחזיות האלה ללעג ולקלס.

בחברה הפלסטינית ניתן לחזות, שהפתח והחמאס עוד ישובו להילחם זה בזה ושהפתח עוד ינקום, כי הוא לגמרי לא שכח את השפלתו בעזה ביוני 2007. ניתן לצפות שתהיה נדידה של מצביעים מהפתח לחמאס ולהיפך, ושמה שיניע את גלגלי "האחדות הלאומית" המזויפת הזאת יהיו מיליוני היורו, שיגיעו מחו"ל, אם אכן יגיעו. שהסכם הפיוס יחזיק מעמד? את זה יהיה קשה מאוד לחזות.

ד"ר אלעד (אל"מ במיל') הוא עמית מחקר במוסד נאמן בטכניון, ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי. בעבר שירת בתפקידים בכירים בשטחים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו