בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | צל חיוור של קדימה

תגובות

ריבוי המועמדים לראשות מפלגת העבודה מתחיל להביך. לאחר שאראל מרגלית הודיע על כוונתו להתמודד, מתכוונים כנראה גם שלמה בוחבוט ועמרם מצנע להכריז על התמודדותם. במקרה כזה הפריימריס הבאים ייהפכו לצפופים ביותר בתולדות המפלגה. המתמודדים דומים ללהקת ציפורים שהתכנסה על ענף רעוע של עץ, ששורשיו נעקרו כמעט כליל מן האדמה. עוד עוף נלהב אחד - והעץ כולו יתמוטט. וככל שמצבה של המפלגה החבוטה גרוע, כך כל אחד מהם מתחייב, בחגיגיות דרמטית חדורת אמונה, שהוא, ורק הוא, יושיע אותה.

אין ספק שריבוי המועמדים מצביע על החמרה בתהליך ההתפוררות של המפלגה. לא רק במישור האישי, הבעייתי כשלעצמו (איך ייתכן שבתנועה פוליטית מכווצת כל כך כל שני אנשים לא מדברים עם שניים אחרים, וכמעט כל מועמד שונא בלהט שלושה אחרים?), אלא, וביתר שאת, במישור הרעיוני, שבו ההבדלים בין המועמדים לא מצדיקים פיצול.

האם יש בכלל חילוקי דעות רעיוניים אמיתיים בין המתמודדים? הלוא בתחום המדיני עמיר פרץ, עמרם מצנע, יצחק הרצוג ואראל מרגלית נמצאים על אותה משבצת; בתחום הכלכלי-החברתי - פרץ, שלי יחימוביץ', מרגלית, וגם מצנע, מדברים בקולות דומים. אפילו יצחק הרצוג. בוחבוט, אם יצטרף למקהלה, בוודאי ישיר אותו לחן עצמו. אולי רק יוסיף לו שינויי סגנון קלים.

איפה, אם כן, חל הפיצול האמיתי? באותה נקודת תורפה שהחלישה את תנועת העבודה לדורותיה, ובשנים האחרונות נהפכה לרעה חולה של ממש: העמעום. בעבודה ישבו תמיד יונים צחורות עם נצים, סוציאליסטים עם אנשי ימין כלכלי, ואפילו ניאו-ליברלים מובהקים (כמו יוסי ביילין, שהמציא את המושג המופרך סוציאל-ליברליזם) ואחרים, שנהנו להתחכך ב"ראשי המשק", כלומר בבעלי ההון הפרטי. כל אלה הקפידו תמיד ליצור עמעום מכוון של דעותיהם בתחומים שבהם חששו להפסיד פופולריות, ולהפריד בין ה"מדיני" ל"חברתי", כאילו שני אלה אינם מרכיביה הבלתי נפרדים של השקפת העולם של השמאל בעולם כולו.

הפרדה זו איפשרה לכולם לא להתחייב, ולמעשה להתחמק מלהגדיר עצמם כשמאל. ברוח זו מנסה עתה הרצוג להדגיש את הליברליזם ההומני שלו, ולשכנע שהוא לא הפריט את הרווחה ולא שימש פטרונן של עמותות החסד, אלא פשוט "העביר סמכויות למגזר השלישי". יחימוביץ', מצדה, מעדיפה לא לנקוט עמדה מדינית בנימוק שממילא לא קורה עכשיו שום דבר, ושהשמאל איבד את הציבור מפני שדיבר רק על שלום. עמדתה העקבית הזאת, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, מנומקת הרבה יותר מאשר בריתה האיתנה עם גדעון סער מהליכוד.

מחוזות מטושטשים כאלה החלישו את המפלגה במהלך השנים, אך בימים אלה, כשהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה והצורך באמירה פוליטית חד-משמעית חיוני - הם הרסניים ובלתי מוסריים. על רקע השעטנז בין מרכז-ימין למרכז-מרכז, פרץ הוא היחיד בינתיים המייצג עמדת שמאל קוהרנטית ושלמה, אך ריבוי העמדות המערפלות מאיים להטביע ברעש גם את עמדתו. לרעתו פועלת גם האוכלוסייה הוותיקה של מצביעי העבודה, הנוטה, לפחות על פי הסקרים, לתמוך בהרצוג או במצנע מסיבות שאפשר להגדירן בעדינות "סוציו-תרבותיות".

ההתמודדות המתקרבת תצליח לחולל שינוי רק אם תיחלץ ממחסומי עבר אלה. אם תחזור להיות מה שהיתה, תהפוך שארית העבודה לצל חיוור של קדימה ותיכחד. אבל אם יתפקדו אליה עכשיו די אנשים המבקשים לקחת חלק בשיקום השמאל, ויתמכו במתמודדים שידברו בקול צלול בעד כלכלה צודקת ומדיניות שלום ונגד גזענות - יהיה לה סיכוי להתקיים. ואם המתמודדים האלה יידעו לעבוד ביחד ולא להכשיל זה את זה - אולי תהיה לה גם השפעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו