בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | גראנד חניון

"מגרש חניה", ערוץ 8, 21:30

תגובות

עבור רובנו, האיש שעובד בחניון הוא לא באמת איש, הוא פונקציה. מבחינתנו ההבדל היחידי בינו לבין עמדת תשלום אוטומטית הוא שכלפי המכונה לא צריך לזייף חיוך. העולם של האיש שעובד בחניון הוא עולם הפוך, עבורו אנחנו פונקציה ועוד אחת מרגיזה ביותר. כשאנחנו נכנסים לרכב שלנו (סוג של בית פרטי נייד), וממהרים לשלם ביציאה, אנחנו משוכנעים שהנה, אנחנו בדרך להמשיך את החיים הכה יחודיים שלנו. רק צריך לעבור את העיכוב המנג'ס שיושב ליד המחסום ומבקש מאיתנו 15 שקלים. אבל לאיש בחניון אנחנו לא מעניינים את קצה הציפורן החודרנית והוא בכלל לא מקנא בנו. עבורו כל כלי הרכב נראים אותו דבר, כולנו אנשים סתמיים והבית האמיתי הוא החניון. לא הרבה פסלים הנציחו בהיסטוריה את האיש בחניון ואין כמעט שירים שהוקדשו לו. הסרט "מגרש חניה", יותר משהוא מתעד את העובדים בחניון, הוא מנציח אותם. עבורו הם גיבורים מודרניים.

הסרט עוקב אחרי השומרים/ קופאים ב"מגרש החניה הפינתי" בשרלוטסוויל, וירג'יניה. העובדים האלו הם אנשים מיוחדים מעצם העובדה שהם בני אדם ולא פונקציות, כמו שהורגלנו לחשוב עליהם. חלקם אנרכיסטים, חלקם משוררים, פילוסופים, חוכמולוגים וסתם אנשים שהבינו מאוחר מדי שהעבודה הזמנית בחניון הפכה לקריירה. אני לא יודע אם במאית הסרט, מייגן אקמן, איתרה חניון מעניין מהרגיל משום שמעולם לא שוחחתי עם עובדים בחניון. ייתכן שגם בחניון בדיזנגוף סנטר ישנם אנשים כאלו. רובנו נמות מבלי לדעת. אקמן החליטה לבדוק וגילתה ממצאים מעניינים. העובדים בחניון הפינתי בווירג'יניה מנהלים תת-תרבות משלהם. יש להם רועה רוחני (כריס, מנהל החניון שאחד מעובדיו מכנה אותו "המנהיג, האוחז במפתח, השומר על השער"), יש להם כללים, היררכיות וריטואלים משלהם. היפה הוא שהם לא רואים את התרבות שלהם בשום אופן כנחותה מזו של הלקוחות. אם כבר אז להפך. הלקוחות, שפעמים רבות מדי מתייחסים בזלזול לעובדים, זוכים לזלזול בחזרה. הלקוח אינו תמיד צודק במגרש החניה הפינתי, אבל הוא כמעט תמיד אידיוט. מבחינת העובדים, לקוחות החניון אינם זן עליון של אדונים שיש לשרת אלא נחיל בלתי נפסק של נודניקים שמפריעים להם לקרוא ספרי אנתרופולוגיה, לכתוב שירה, לשחק עם הקונוסים או להתנשא על הלקוחות הקודמים. לסרט הזה אין עלילה, אין התחלה וסוף ושום התפתחות. יותר משהוא סיפור, הוא משמרת בחניון, מצב מתמשך. "מגרש חניה" אינו סרט תיעודי גדול אבל הוא קליל ומלא בהומור. הוא מספר את סיפורם של אלה שאיש אינו נוהג לדובב. אבל בניגוד למקרים אחרים בז'אנר הזה, אנחנו לא מגלים סיפורים אישיים קורעי לב, אלא חבורה של אינפנטילים משעשעים עם עולם פנימי עמוק והמפתיע מכל - זלזול גורף בנו ובמה שאנחנו מייצגים. כלומר, את בזבוז הזמן שלהם.



עובדי החניון מנהלים תת-תרבות משלהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו