בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחמיה שטרסלר | מרדיפת שלום לבריחה ממנו

תגובות

הטקס בהר הרצל, שיחתום את יום הזיכרון ויפתח את אירועי העצמאות, הוא תמצית הישראליות; מיזוג מיוחד בין יגון לשמחה, בין אבל על הנופלים לשמחה על עצם קיום המדינה. אבל גם בטקס הזה מתחוללים שינויים.

במשך 57 שנים היה עמיקם גורביץ' נוהג לקרוא בטקס את "יזכור". לפני שנה לא היה יכול גורביץ' להשתתף, ובמקומו הקריא את "יזכור" אלי בן-שם, יו"ר יד לבנים. גורביץ' היה משתמש בנוסח המקורי: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו...". אבל יש גם נוסח אחר, שגיבש בשעתו הרב הצבאי הראשי שלמה גורן מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בלהט המשיחי שקפץ עליו. גורן החליף מלה אחת מהותית וכתב: "יזכור אלוהים את בניו ובנותיו...".

במשך שנים ארוכות ניסה שר החינוך זבולון המר לאלץ את גורביץ' להקריא את הנוסח של גורן, אך גורביץ' נצמד לנוסח המקורי, החילוני, הממלכתי. בשנה שעברה ניצלו מארגני הטקס את היעדרות גורביץ' והכניסו לטקס את גרסת גורן. ממקום משכנו בעולם האמת, המר מחייך בוודאי ואומר: סוף סוף ניצחתי.

אין זה ניצחון קל ערך, כי הוא מלמד על שינוי גדול המתרחש במדינה ב-63 שנותיה. ממדינה חילונית בעלת ממשלה חזקה ורבנות חלשה נהפכנו למדינה שהרבנים שולטים בה והמשילות חלשה. "יזכור" הרי מיועד לעם ישראל כדי שלא ישכח את מי שהקריב את נפשו בקרב. מה עניין אלוהים לכאן?

אבל אין זה השינוי היחיד שעבר עלינו. השינוי הגדול והטרגי הוא המעבר מעם רודף שלום לעם הבורח ממנו. מעם המושיט יד לשכניו, לעם התופש את השלום כאיום שיש להדוף.

לפני כתשע שנים יצאו 24 מדינות ערב ב"יוזמת השלום הערבית", אך ישראל כה נבהלה, עד שבחרה להתעלם ממנה עד עצם היום הזה. תשע שנים חלפו גם מאז הצעת אסד הבן לכריתת שלום תמורת הגולן. גם את ידו המושטת דחינו בבוז.

את קו המדיניות הזה, של דחיית כל ניסיון למשא ומתן, המציא יצחק שמיר. על כל ניסיון כזה הוא היה אומר "נו, טוף". וכאשר מאמציו לדחיית היוזמה צלחו, הוא היה קובע בסיפוק: "הוסר איום השלום".

תלמידו השקדן בנימין נתניהו עולה על רבו. הוא מבלה את עיקר ימיו בחיפוש רעיונות חדשים איך להציג את עצמו כמי שמעוניין במשא ומתן לעומת הצד השני המטרפד הכל. כך ירוויח עוד חודש ועוד שנה בלי לזוז. השבוע אמר עליו עמיר פרץ: "הוא לא סרבן שלום, אלא תכמן שלום"; כמה צדק.

עד לאחרונה היה נתניהו מודאג מהביקור הקרוב שלו בארצות הברית; אולי יכריז ברק אובמה לפתע על יוזמת שלום חדשה, ואנה הוא בא? אבל עכשיו הוא שקט ומרוצה. התגלגלה לידיו הזדמנות פז לדחייה נוספת של המשא ומתן. כי השבוע נחשף פרצופו האמיתי של מחמוד עבאס. כי איך מעז מנהיג פלסטיני לחתום על הסכם פיוס עם ארגון הטרור חמאס, שואל נתניהו. הרי זו ההוכחה לכך שהוא לא באמת רוצה שלום. זו סגירת דלת בפני משא ומתן, מקונן ראש הממשלה ומחייך לעצמו: הנה שוב עבדתי עליהם. אמנם עד עכשיו, גם בלי שום הסכם עם החמאס, לא ישבתי אפילו לדקה אחת עם אבו מאזן כדי לדון בגבולות המדינה הפלסטינית, אבל מי סופר?

נתניהו רוצה להאמין, שהזמן פועל לטובתנו. הוא אינו מבין, שמדיניות הסירוב שלו פוגעת בעצמאותנו עד כדי סיכון הקיום. העולם המערבי אינו מוכן עוד לקבל את שלטון הכיבוש, ומדינות באירופה יכירו בספטמבר במדינה פלסטינית, וכך יתחיל תהליך של הסדר כפוי על ישראל. משקיעים בינלאומייים כבר מצביעים ברגליים. הם אינם מוכנים לסכן כאן את כספם. כמה זמן נחזיק מעמד מול לחצי העולם כולו?

הרי גם דרום אפריקה חשבה שהיא חזקה ועצמאית, עד שהוטלו עליה סנקציות. גם הקנאים במצדה חשבו שהם גיבורים גדולים - עד שלא נותר להם מוצא אלא להתאבד - בעצמאות מוחלטת, כמובן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו