בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | על ההתעדרות

תגובות

על מרצ נסתם הגולל ב-10.1.2009, השבת השלישית ל"עופרת יצוקה". רק אז קראה התומכת העיקרית בהסכם השלום עם הפלסטינים לחבריה לצאת נגד המלחמה, אחרי שתמכה בה משום שהמלחמה היתה "נגד החמאס". בלוויה עמדו דובריה מול משרד הביטחון, ובמקום לדבר נגד המלחמה התפתלו כדי להצדיק אותה ואת עצמם. אז באו הבחירות, ומצביעיה הלכו ל"קדימה". אם הרציונל היה "משא ומתן עם הרשות ומלחמה נגד החמאס", למה לא ציפי לבני?

לא היתה זו הפעם הראשונה שבה תנועת שלום התאיידה לעת מלחמה. היה היה ארגון ושמו "אומץ לסרב", שנולד ברוב המולה יאפית, והתפוגג עם תמיכתו במלחמת לבנון השנייה - הראשונה שנקרתה על דרכם של הקצינים אחרי שגמרו להתראיין על האומץ לסרב. אומץ לא היה להם, אפילו לא אומץ לומר "זו אינה מלחמתנו".

אכן מדובר בתכונת עדר, וזאת מתגלה בכל מקום, ימין ושמאל, מזרח ומערב. ראו את אזרחי המעצמה החזקה בעולם מפזזים כאילו ניצחו באיזה דרבי. אין די בהסבר הזה: לכל התעדרות יש גם קוד מגייס, ונראה כי הקוד המגייס של העדר הישראלי איננו רק השירים העצובים ברדיו. מרכיב אחד בתודעה מוצאו בחשיבה צבאית: הפלסטינים הם פרטנר רק כאשר הם כנועים.

הסכמי אוסלו נחתמו כאשר אש"ף עמד על סף פשיטת רגל כלכלית ופוליטית, והוא נתפש אצל תומכי ההסכם כארגון שיבוא בזחילה, ואף ייבא את כוחו מתוניס כדי לשמש משת"פ ולשלוט ב"מקומיים". כתוצאה התעצם החמאס, שאיננו ארגון סימפטי, בלשון המעטה.

ואולם היללה הקיבוצית על ההסכם בין החמאס לרשות הפלסטינית היא הקוד שבו ייעשה שימוש עדרי כאשר תפרוץ ההתקוממות הבאה. אבוי, הם מסרבים לרקוד לצליל חלילנו. האמת היא, שהפלסטינים מסרבים לזחול בעיקר משום שבזחילה לא השיגו דבר, ואת הלגיטימציה שלהם, בחלקים מסוימים בישראל, קנו תמורת כניעה גמורה, ויתור כמעט על כל עניין ודבר.

השקר הימני, כאילו הפלסטינים "רק מקבלים" ו"לא נותנים", הגיונו באסכולה שעל פיה אם חוזרים על שקר די פעמים, סופו להיות אמת. ובכל זאת, הפלסטינים לא קיבלו דבר. להיפך, מאז נכנסו לתהליך השלום עם ישראל, הורע מאוד מצבם: גטואיזציה, עוני ודיכוי צבאי בלא שום חוק המגביל את שליטיהם הישראלים.

כשאומרים לציבור, בעיקר פרקליטי ההכנעה כתנאי לשלום - שמעון פרס ואהוד ברק - שעם החמאס אי אפשר להגיע להסכם, הם לא רק צינים (כאילו עם הרשות הגיעו להסכם), הם גם משתמשים בסיסמאות חבוטות משנות ה-80. ובכן, לא עושים שלום עם ידידים ולא עם עבדים. וגם זאת, ככל שהדיכוי גובר מתנגדי הדיכוי מזוויעים יותר, כמו הדיכוי.

אבל מי שאינו מבין שההסכם בין פתח לחמאס הוא רצון חיים - העדפת מצרים, ויתור על סוריה כמשענת, חיפוש כוח - מסרב להבין, שהסכסוך לא יסתיים בלא הסכם בין שווים. ההרפתקה הארוכה של שילוב השטחים הכבושים כאזורי אפרטהייד רמוסים מוכרחה להיגמר, מתוך הכרה גם באזלת ידנו.

עם מצרים רצה הממסד הסכם מתוך עמדת כוח. תו המחיר הנורא רשום בבתי הקברות הצבאיים. הקולוניאליזם מת. כאשר מקיימים אותו, משתרכים בפקקים לטקסי זיכרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו