בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | איי לאב יו, טרמינל

תגובות

אסון לאומי חדש התרגש עלינו בסוף השבוע: כמה מאות נוסעים עוכבו לכמה שעות בנתב"ג. כותרות ראשיות, שידורים דרמטיים - קטסטרופה. איש עוד לא ידע מה בדיוק קרה וכבר תיאורים אפוקליפטיים: מטוסים עלולים להתרסק, אולי כל הדלק במדינה מזוהם, עם רמיזות למגה-פיגוע. סוף העולם. הזיהום ה"ביולוגי" נשלח מיד למכון הכי חשאי בנס ציונה וגם לגרמניה; עשרות מוכי גורל, שטיסתם עוכבה לרגע, רואיינו לעייפה, מתנים באוזני האומה הנסערת את מר גורלם, חושפים לעין כל את סבלותיהם ומאיימים בתביעות ייצוגיות. והכל התגמד נוכח הנורא מכל: מאות האוהדים הצהובים שעשו דרכם לפיינל-פור, שעמדו להחמיץ חלילה שעת קזינו בברצלונה. מסתבר שזה באמת עושה לנו רע - הו, כמה רע - לראות מטוס גדול לא-ממריא דרך דמעה שקופה.

על שביתת הרופאים נמחל, משביתת העובדים הסוציאליים נתעלם, אפילו רכבות מושבתות לא עושות לנו כל כך רע; רק אל תגעו לנו בנתב"ג. כל שביתה ממושכת שעובדי נתב"ג מצטרפים אליה נידונה לסיום מיידי. כי על הכל נבליג, נוכח הכל נצטנף באדישותנו, רק לא זה. גם בארץ האסונות - האמיתיים ובעיקר המדומים, שבה כל עיטוש הופך לסכנת מגיפה המונית וכל איומון לאזהרת מסע עולמית; כל שריפת יער לאבל לאומי וכל ירידה במפלס הכנרת לאסון טבע; מדינה שמתפלשת באסונותיה ומתמכרת לאיומים עליה, אין לה אסון גדול יותר מסגירת התעופה האווירית אליה וממנה לרגע. עזבו אתכם מהכותל המערבי, תשכחו ממערת המכפלה - נתב"ג, כולל הדיוטי, הוא המקום הקדוש ביותר לישראלים.

כשאומרים "השדה", מתכוונים אליו. זהו מחוז החפץ. דרכון שני לכל מי שיכול, ורק אל תסגרו לנו את "השער האווירי" שלנו. אין הוכחה ניצחת יותר לתחושת המחנק והמצור, לשואה שתמיד עומדת אצלנו מעבר לפינה, לפרנויה המולדת ולקלסטרופוביה הנרכשת. אפילו העובדה שאפשר כבר לעזוב את הארץ בדרך היבשה לשתי מדינות שכנות, אחת מהן אפילו לא דורשת אשרת כניסה, לא שינתה דבר. גם העובדה שיש לכאורה דרך מילוט ימי מכאן לא מעלה ולא מורידה דבר. בזמן שמרבית האסירים חולמים תמיד על הים כסמל לחופש, אנחנו חולמים על האוויר. איי לאב יו טרמינל, בלה מייה.

בצעירותנו, כשהטיסות לחו"ל היו עדיין יקרות המציאות, עמדה תמיד על הפרק השאלה הגורלית: מה נלבש לטיסה? כמעט כמו אחותה, מה נלבש לחתונה? בדרך לחו"ל היינו עוטים את מיטב מחלצות דיזנגוף ואלנבי ובדרך חזרה, הו הדרך חזרה, היינו לובשים את פאר אופנת גלרי לה-פייט ומייסי'ס, כדי להיראות הכי טוב בטיסה ולהרשים את ים מקבלי הפנים שהמתינו לנו כאן, נרגשים בטרמינל. מאז לא השתנה הרבה, זולת תכיפות הנסיעות ואובדן ההקפדה על הביגוד - הטיסה לחו"ל נותרה כשהיתה, חלום שהתגשם, אולי החלום הישראלי הכי אולטימטיבי. כל נסיעה לחו"ל, לא חשוב לאן ולמה, נחשבת כאן עדיין מקור אושר (ועושר) וסמל סטטוס, והטרמינל נותר שער הקסמים אליהם.

נכון שבשעריו יש גילוי גזענות מכוער במיוחד, בדמות ה"בוקר טוב" או ה"ערב טוב" של המאבטחים החמושים, רק כדי לעמוד על המבטא; נכון גם שהמקום אסור לפלסטינים מהשטחים וארור לערבים מישראל. נכון שלפעמים צפוף שם ורועש, שכולנו קצרי רוח שם עוד יותר מהממוצע במשק, אבל הדיוטי, ובעקבותיו ההמראה אל-על, עושים לנו משהו, שנדמה שבעולם המודרני הוא כבר זר לעמים רבים אחרים.

זאת סתירה: הרי סקר עולמי שפורסם באחרונה הציג את הישראלים כבני אחד העמים המאושרים בתבל; הרי כולנו פטריוטים והמהגרים מכאן נחשבים "יורדים"; הרי אהבת הארץ היא ערך עליון ומתיחת ביקורת עליה נחשבת בגידה. ובכל זאת, נתב"ג.

"הנה כי כן, עצמי אומר לי, היתה לנו תרופה": ביום שנדע לחיות עם שדה תעופה סגור לרגע, נדע שהגענו לשלווה ומי יודע, אולי אפילו לנחלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו