בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נילי אושרוב | אתם זוכרים את השירים

תגובות

בפרוס ערב יום הזיכרון התשע"א, בהתכנס שוב עם רב בכיכר רבין תחת מבטו הנוגה של יאיר לפיד היפה, כדי לשיר בקול חרישי את שירי ארץ ישראל היפה, ועמם רבים אחרים שיקיימו בכל רחבי הארץ אירועים דומים - נשאלת השאלה: מדוע הועדפה לבסוף צורה זו של שירת רבים שקטה ועצובה, כדי לציין את הזכירה הקולקטיבית של הנופלים?

ולא, אל תגידו לי שאין משהו יותר טוב בטלוויזיה. אני באמת מאמינה שעם ישראל רוצה לזכור את נופליו, להתייחד אתם ולחבק לרגע את משפחות השכול בתחושה עמוקה וכנה של שותפות גורל. השירה בציבור היא סוג של תפילה חילונית. היא מספקת לנו, נטולי אלוהים שכמותנו, את הטקסט והטקס הנדרשים לקיום התפילה הזאת, על הקתרזיס והנחמה הכרוכים בה.

אז מה רע בזה? בניגוד למתפלל הרליגיוזי, האיש השר החילוני אינו מצווה על קבלת הדין ועל הרכנת ראש בפני בורא כלשהו. הוא מצווה לשאול, לחקור ולפקפק. והשירה הזאת, השירה הכה יפה וענוגה הזאת, מסרסת. לעומת השואה, אשר סיפקה לנו נרטיב בלתי נדלה של הקורבן הנצחי שלעולם יוקף בקמים להורגו, מלחמות ישראל הפסיקו בעשורים האחרונים לייצר נרטיב ברור ובעל מסקנות. הן גם אינן מייצרות סיפורי קרב הרואיים. אז התחלנו לשיר. כמה נוח. הצבי ישראל על במותיך חליל.

מלחמות אינן קורות מעצמן. מלחמות נעשות בידי אנשים, ואנחנו היום מכירים בתרומה שיש לנו להמשך מעגל הדמים שאזורנו נתון בו. רבות מהמשפחות השכולות יודעות שנפילת בניהן היתה יכולה להימנע, ונבעה אם ממדיניות שגויה ואטומה ואם ממחדלים צבאיים נוראיים (שאיש לא נתן עליהם את הדין). האם אבלן של משפחות אלה קשה יותר משל אלה המאמינות בצדקת הדרך? זו דילמה שאיש אינו רוצה להתנסות בה על בשרו.

ובכל מקרה, הגעגוע הנורא מכרסם בחיי כל משפחה, תהיה אמונתה אשר תהיה, ואנחנו מרגישים צורך אנושי טבעי לגונן על משפחות אלה ולכבדן. אבל מחוות הכבוד האמיתית תהיה חשבון נפש נוקב ומטלטל, שממנו יצמחו מסקנות מעשיות לגבי המשך התנהלותנו.

במקביל למעבר מדיבורים לשירים בטקסי הזיכרון של המבוגרים - חלים שינויים גם בטקסי הזיכרון של בני הנוער. הנער והנערה עם מגש הכסף האלתרמני והגופות המוטלות של חיים גורי כבר לא מוזמנים. את מקום הטקסטים המכוננים מלאי הפאתוס, המתארים את המוות כהרואי, מחליפים טקסטים ארציים, פשוטים וישירים (לפחות אחד מהם של יאיר לפיד), המדברים על קדושת החיים באופן הכי פחות קדוש שאפשר. השירים, כן גם כאן שרים, הם אביב גפן וצפונה.

ואם לסכם - שון, ים ודין אומרים לדודו ולאליפלט, בדיקציה איומה ונטולת חיריקים, ש"למות זה הכי באסה". לא מפה יצמח הדיון המתריס שאני מבקשת על יצר המלחמה ותאוות הכוח לעומת היכולת לוותר והצורך לראות את האחר. אבל מצד שני, אם הצעירים הללו משוכנעים ש"למות זה באסה", יכול להיות שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, והם יהיו אלה שיובילו אותנו, בגרירת רגליים ובעיניים תקועות באייפון, אל מחוץ למעגל הדמים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו