בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפנה הרפז | למה ברחתי עד פרו

תגובות

בשנים האחרונות אני חוזרת ביום הזיכרון מבית העלמין, שם אני פוגשת בעיקר משפחות שכולות, הורים קשישים העושים דרך שמתארכת בלי סוף בגלל סידורי אבטחה לכבוד אישיות בכירה, העומדת מול מיקרופון ומשתתפת בקלישאה אחת בכאבן של המשפחות השכולות שאני נמנית עליהן, ומיד עוברת לנאום בחירות. בדרך הביתה אני עוברת דרך הסופרמרקט השכונתי. תור ארוך במעדניית הבשר, הררים של פיתות, עם ישראל מתכונן ל"חג המנגל". הקופאית מברכת אותי בברכת חג שמח, כך גם כמה מחברי מברכים אותי: חג שמח. ההרגשה לא משהו, כמו להיות לבד, אבל עם אגרוף בפרצוף. ככה זה, אומרים לי כשאני מוחה נמרצות. פעם, לפני הרבה שנים, הצמידו את יום הזיכרון לחג העצמאות, וכך זה נמשך גם בעידן שבו החברה עוברת מהר לאייטם הבא.

בשנה שעברה עשינו מעשה, בן זוגי ואני. דילגנו על החגים ונסענו-נסנו מכאן עד פרו שבדרום אמריקה, ערכנו מסע בעקבות שרידי אימפריית האינקה. כמה ימים לפני יום העצמאות הגענו לעיירה ארקיפה ובמוזיאון שם צפינו בשתי מומיות, "חואניטה" ו"שריתה", וזה סיפורן: לפני כמה שנים, כתוצאה מהתפרצות געשית בהרי האנדים הסמוכים ומההתחממות הגלובלית, נמס השלג בפסגות ההרים, ושם הן נחשפו ונמצאו בשלמותן, על בגדיהן ואבריהן הפנימיים. מחקר אנתרופולוגי מדוקדק, שכלל בחלקו בדיקות פתולוגיות כולל תכולת קיבתן, די-אן-אי וכן כלים וחפצים שנמצאו לידן העלה, שהיו אלה נערות בגיל העשרה, תמות וברות. הן נלקחו על ידי אנשי הדת בדרך ארוכה בין פסגות הרי הגעש בגובה של כמה אלפי מטרים מעל לפני הים. השאמאנים בני האינקה השקו אותן במשקה החריף צ'יצ'ה וסיממו אותן עד שאיבדו את הכרתן, הלמו ברקתן במכשיר קהה והגישו אותן כמנחה לאלים.

כאדם מערבי בן זמננו זה נשמע לי מאוד פרימיטיבי ומזעזע. זה קרה בפרו במאה ה-16, כשבאירופה הרנסנס היה בשיאו. יום העצמאות ריחף מעל לראשי, וכשהתחלתי לשאול את עצמי שאלות, חדרה בי הכרה מזווית אחרת, בלתי מוכרת, כזאת שדורשת ריחוק במקום ובזמן, והלמה בי. התחלתי לשאול מה המשמעות של הקרבת קורבנות אדם. ובזכות מה ומי מסממים נערים ונערות בגיל העשרה בצ'יצ'ה או באידיאולוגיה ומחנכים אותם או כופים עליהם למסור נפשם מנגד. ושאלתי את עצמי אם יש הבדל בינינו לבין האינקה, ואז, בתוך תוכי, בלבי פנימה, ערכתי להן טקס אזכרה פרטי. שרתי להן, "אתן מגש הכסף עליו ניתנה לעמכן התפייסות עם האלים", ואחר כך זמזמתי לעצמי "הוי (ואבוי) ארצי מולדתי" והמשכתי ל"בילאדי בילאדי".

כי ככה זה. בעידן הנאורות הפוסט-מודרנית כבר מבינים שאפשר לחנך ילדים בלי להרים עליהם יד, מדברים לשון נקייה, אבל לא מצליחים להימנע ממלחמות ומפונדמנטליזם. עדיין מקריבים בני נוער תמימים היוצאים להרוג זה את זה בשביל פיסת קרקע, לא חשוב מי התחיל. ואחר כך המדינה עורכת לכבודם טקסים ועם ישראל חוגג על המנגל. ככה זה.

הכותבת היא אלמנתו של סרן חגי קוהל, שנפל בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו