בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רמי קמחי | העילגות היא המרד

תגובות

במוצאי פסח שודר בערוץ 2 הסרט התיעודי על הזמר הים תיכוני בבימויו של דני ענבר: "ככה ניצחנו - מהפיכת הזמר הים תיכוני". באחד הרגעים המרתקים בסרט מספר כוכב הזמר הים תיכוני ובוגר "כוכב נולד", ליאור נרקיס, על ניסיונו לחדור לקונסנסוס הישראלי באמצעות מעבר לסגנון שירה ישראלי-עברי. הניסיון כשל ועלה לו בנטישה המונית של קהלו. בסרט מסביר נרקיס, כי רק משחזר לשיר בסגנון מזרחי-ים תיכוני הצליח להחזיר אליו את הקהל, ואז גם הבין את מהות הטעות שעשה: "עזבתי את הזמר הים תיכוני כי רציתי להיות במרכז. לא הבנתי שאני בעצם כבר במרכז".

האם אכן עברה המוסיקה המזרחית-הים תיכונית מן השוליים אל המרכז? כדי לנסות לענות על השאלה הזאת יש לבדוק ראשית מה מאפיין את התרבות המזרחית-הים תיכונית בארץ.

השיח הישראלי הוא דכאני בכל הקשור לזהויות אתניות, ומכיר בעצם רק בשתי קבוצות: אשכנזים ולא אשכנזים. בעוד אשר קבוצת האשכנזים היא קבוצה אתנית קלסית פחות או יותר, עם שפה המשותפת לכל בני הקבוצה - יידיש - והיסטוריה פחות או יותר משותפת, הרי שקטגוריית הלא-אשכנזים מוגדרת לא על ידי קריטריון אתני, אלא באמצעות ההעדר - היעדר אשכנזיות. לכן זו קבוצה המורכבת בעצם מעשרות קבוצות אתניות, השונות מאוד זו מזו. האמת היא, שעל פי אמות מידה אנתרופולוגיות קלאסיות זוהי אינה קבוצה אתנית כלל, אלא קבוצה ריקה. קטגוריית פאנטום.

באמצע שנות ה-80 ערך אנתרופולוג יהודי אמריקאי מחקר בארץ. הוא שאל את נחקריו הלא-אשכנזים שאלה פשוטה: האם אתם "מזרחים"? רק מיעוט מבוטל מהם ענה בחיוב. הנחקרים כן הזדהו, לעומת זאת, עם הקבוצות האתניות האמיתיות שלהם. התימנים הזדהו עם הקטגוריה תימנים, העיראקים עם הקטגוריה עיראקים, הפרסים עם הקטגוריה פרסים.

אם נביא בחשבון את העובדה, שבאמצע שנות ה-80 כבר היתה "מוסיקה מזרחית", כלומר, הרבה אחרי מרד הפנתרים השחורים - ניתן להניח כי המצב לא השתנה באופן דרסטי מאז.

נשאלת אם כך השאלה: אם מזרחים הם קבוצה בלתי קיימת, על מה מדברים כולם כשהם מדברים על תרבות מזרחית, מוסיקה מזרחית ומוסיקה ים תיכונית?

המחקרים המעטים שהוקדשו לאחרונה לנושא מובילים למסקנה, כי ראשית, מה שהשיח הישראלי מכנה "תרבות מזרחית" אינו זהה עם תרבות ערבית, והוא מוצר מקומי עם תו תקן ישראלי - תוצר של שנות דיכוי רבות ושל פוליטיקה מערערת-זהויות. שנית, תרבות מזרחית היא תרבות של מחאה, מרי והתנגדות; התנגדות לתרבות הישראלית ההגמונית, שמזוהה עם דיכוי רב-שנים. את ההתנגדות הזאת אפשר לחלק לשני סוגים: התנגדות אליטיסטית, שמאמצת את השיח הפוסט-קולוניאלי ומבקרת באמצעותו את החברה הישראלית כחברה קולוניאליסטית, המיישמת תפישות אירופו-צנטריות ואוריינטליזם נוקשה, כדי לדכא את היהודים הלא-אירופים והערבים כאחד. התנגדות מן הסוג הזה מתבטאת בספרות שנכתבת על ידי סופרים לא-אשכנזים בעלי מודעות כמו משה בן הרוש, או יצחק גורמזאנו גורן, ובסרטי קולנוע שנעשים על ידי יוצרים כגון דוד בן שטרית או דוקי דרור. בתחום המוסיקה הסוג הזה יכלול את אנסמבל מזרח מערב, שלמה בר, כנסיית השכל, אהוד בנאי ודומיהם.

הסוג האחר הוא התנגדות שבאה מלמטה, מנפצת את המוסכמות התרבותיות ההגמוניות, ומחליפה אותן בתבניות שהן לכאורה ירודות ועילגות. ההתנגדות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי גם בשבירת נורמות השפה ההגמוניות המקובלות. מבט מן הכיוון הזה מאפשר להבין, שאין טעם לבקר את הזמר המזרחי-הים תיכוני לא על פשטנותו המוסיקלית ולא על עילגות הטקסטים שלו, שכן מהותו היא בהפרעה שהוא יוצר לשיח המוסיקלי ההגמוני דרך מאפיינים אלה. יותר מכך, הפשטנות והעילגות, הנתפשות כמרי, הן כנראה התכונות המחבבות את הז'אנר הזה על קהלו.

השוליות היא, אם כך, אינהרנטית לתרבות מזרחית לסוגיה. מעבר של הזמר המזרחי-הים תיכוני למרכז ירוקן אותו ממהותו ויוביל לדעיכתו, שכן הקהל של הז'אנר הזה נמצא שם, לפחות בחלקו, דווקא בזכות השוליות. נרקיס טעה באבחנתו. הזמר הזה עדיין לא במרכז, ובעצם - עדיף כך מבחינתו.

ד"ר קמחי הוא ראש המסלול לקולנוע וטלוויזיה במרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון



עופר לוי בהופעה. שוליותו של הזמר המזרחי היא חלק ממהותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו