טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | כאב הפלסטינים ואחריותם

תגובות

הניסיונות של גורמי ימין קיצוני בישראל לאסור על אזרחי ישראל הערבים לאזכר את הנכבה הוא מרושע, נואל ונידון לכישלון. מאידך גיסא, יוזמות של השמאל הקיצוני, שנועדו להפוך את יום הנכבה ליום זיכרון משותף של כל אזרחי ישראל - נידונו גם הן לכישלון. ישראל איננה מדינה דו-לאומית, ועם כל הליברליות והאנושיות, קשה להתייחס באותו אופן לניצחון ולמפלה. מה שכן אפשר לדרוש מהרוב היהודי הוא להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים.

אלא שהמכשול שעמד עד כה בדרך של כל ניסיון רציני בכיוון הזה הוא האופן שבו הנכבה מוצגת בנרטיב הפלסטיני. היושר מחייב ישראלים ליברלים דווקא להתמודד עם הנושא.

ראשית, עצם המושג "נכבה", שמשמעותו הקרובה ביותר בעברית היא "אסון" - כאילו מדובר באסון טבע ולא בתוצאה של פעולה אנושית - הוא התחמקות מההקשר ההיסטורי של האירועים. ה"נכבה" לא היתה אסון; היא היתה תוצאה של מפלה צבאית ומדינית, שנבעה מהכרעות פוליטיות שיש להן אחראים.

שנית, אף שבעולם הערבי בכלל ואצל הפלסטינים בפרט אין נוטים להתמודד עם השואה - לפעמים שומעים השוואות בין הנכבה לשואה. אך בעצם ההשוואה יש אטימות מוסרית: מה שקרה לפלסטינים ב-1947-1948 היה תוצאה של מלחמה שבה הובסו. השואה היתה מערכת מתוכננת של רצח המוני. שישה מיליוני יהודי אירופה שהושמדו בשואה לא יצאו למלחמה נגד גרמניה. יהודי גרמניה היו דווקא פטריוטים גרמנים טובים, וחלק ניכר מיהודי מזרח אירופה ראו בתרבות הגרמנית את התגלמות התרבות האירופית במיטבה.

שלישית, וזה אולי העיקר: השיח הפלסטיני אינו מתמודד עם העובדה, כי הכרעות פוליטיות ערביות הן שהמיטו את האסון הנורא על הציבור הפלסטיני. יש מאות אם לא אלפי מאמרים וספרים בערבית הדנים במלחמת 1948, וקיימים ניתוחים מאלפים על הסיבות לכישלון הצבאי. אך עד היום אין נכונות להתמודד עם עובדה פשוטה: ההחלטה לצאת למלחמה נגד החלטת החלוקה של האו"ם היתה משגה מדיני ומוסרי נורא של העולם הערבי.

לו קיבלו הפלסטינים ומדינות ערב את החלטת החלוקה, היתה פלסטין מדינה עצמאית כבר ב-1948, ובעיית הפליטים לא היתה קיימת. לא הקמת מדינת ישראל יצרה את בעיית הפליטים, אלא יציאת הערבים למלחמה נגד הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל.

לישראלים השואפים לפיוס מותר לבקש מהצד הערבי להתמודד עם השאלות האלה. כפי שאי אפשר לנתק את הגירוש של 12 מיליון גרמנים אתניים ממזרח אירופה אחרי 1945 מתקיפת פולין בידי גרמניה ב-1939 - כך אי אפשר להתעלם מן הממד המוסרי של ההחלטה הערבית לצאת למלחמה נגד רעיון החלוקה: כאשר אתה יוצא למלחמה ומפסיד בה יש לכך תוצאות, גם אם אי אפשר לשחרר את המנצח מאחריות למעשיו.

אם אכן אנו צועדים לקראת פתרון של שתי מדינות, אפשר לצפות למידה של ביקורת עצמית מהצד הערבי - משהו דומה למה ש"חרבת חיזעה" מסמל בשיח הישראלי. זה יקל מאוד על הישראלים להשתתף בכאב הפלסטיני.

הניצנים של התפתחות דמוקרטית בעולם הערבי צריכים לעורר את התקווה, כי אחת התוצאות של מה שהתחולל בכיכר תחריר תהיה שיח ביקורתי - תחילת השחרור גם מחוסר היכולת להתבונן במראה במבט ביקורתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות