בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמליה רוזנבלום | לשלם על "ניו יורק טיימס"

תגובות

לאוסף תיאוריות הקשר השונות הנבנות סביב חיסול בן לאדן אני רוצה להוסיף עוד אחת: בן לאדן חוסל כדי לשבור את הקוראים של "ניו יורק טיימס" שלא הסכימו להתחיל לשלם בעבור מהדורת האינטרנט של העיתון.

לפני כשבועיים נפל דבר בתעשיית התוכן העולמית. "ניו יורק טיימס" הפסיק לאפשר לגולשים גישה בלתי מוגבלת למהדורה המקוונת של העיתון והודיע, שניתן יהיה לקרוא רק כ-20 מאמרים בחודש בחינם. רבים שהתרגלו לחיות באוטופיה הדיגיטלית המאפשרת גישה חינם לכל תוכן הזדעזעו לנוכח ההתעקשות של העיתון על המודל העסקי המהפכני, שבעבר הלא רחוק נקרא "מנוי".

המתנגדים פרשו שלל התנגדויות רלוונטיות ומיהרו להצביע על דרכים לא מסובכות לעקוף את המחסום שהציבה המערכת בין הקוראים לבין התוכן. אפילו עורך מדור זה כינה אותי "פראיירית" כשהודיתי שאני שוקלת לעשות מנוי. במשך עשרה ימים עמדתי גם אני בפרץ, אבל רצח בן לאדן שבר אותי, ומצאתי את עצמי שולפת את כרטיס האשראי. אבל אחרי שנרגעתי מהשאלות הרבות המקיפות את ההיעלמות הפנטסטית של הרשע האגדי מן העולם, נשארתי עם שאלה קשה אחרת: איך אני, שכבר כמה שנים "שותה" את המוסיקה, הסרטים והטלוויזיה בקשית, חינם דרך האינטרנט, נשברתי ועשיתי מנוי בתשלום ל"ניו יורק טיימס"?

התשובה הראשונה שעלתה בדעתי היא, ש-12 השנים שבהן גרתי בארצות הברית השאירו בי את חותמן. האמריקאים, כפי שהסביר לי ידיד חדש ודק הבחנה, חיים בתפישה דתית המאפיינת את תקופת "קדם-איוב". דהיינו, הם דוחים את הפרספקטיבה הפטליסטית, ולפיה הטובים סובלים לפעמים, ולמרבה הצער יש לא מעט רשעים העושים חיל. מארז התמימות האמריקאי כולל, לצד דחיית הפטליזם, גם את דחיית הציניות, שאחד הנציגים הנאמנים שלה הוא כינוי הגנאי "פראייר". במלים אחרות, הסביר הידיד, ייתכן שהעובדה ששלפתי את כרטיס האשראי מעידה על כך, שבשנותי בארה"ב שככה החרדה הישראלית שלי "לצאת פראיירית".

אפשרות אחרת שעלתה בדעתי היא, שמדובר פשוט בסמל סטטוס. ברגע שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו מנוי ל"ניו יורק טיימס", הלוגו האפור-שחור הקטן על מסך האיי-פון שלי מקבל יוקרה שלא היתה לו קודם.

אבל האפשרות השלישית, כפי שטען שותף אחר ל"פראייריות" שלי, היא, שאני גאה להשתייך לקומץ האנשים שבזכותם ממשיכים לייצר תוכן איכותי בעולמנו המצהיב במהירות. כלומר, שהתשלום בעבור העיתון אינו מנוי, אלא תרומה לגוף שאת פעילותו - דיווח מקורי וביקורתי על אירועים חשובים בעולם - אני רוצה לעודד. אני חושבת שהוא צודק.

לפני שבע שנים, כשחזרתי לישראל מאותה שהות ארוכה בארה"ב, ביקש ממני אבי לעשות מנוי ל"הארץ". הוא אמר לי: "זה לא זול, אבל אני מבקש ממך להשקיע את הכסף הזה במנוי, גם אם את משאירה את העיתון סגור בצד". "אבל למה?" שאלתי, "זה מלא כסף, ואני יכולה לקרוא את זה באינטרנט". אבי הציע לי אז לחשוב על זה כאקט פוליטי, במובן הדמוקרטי. בדרכו המיוחדת אמר לי אז: "שלמי את המאתיים שקל האלה, עמליה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר בלי אלטרנטיבות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו