בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל הראל | כשהתקרבנות היא האידיאל

תגובות

יום העצמאות מאחורינו, אך אין מאפשרים לנו להירגע מהאירוע המרכזי של החג: מחאת יואל שליט וחברתו. אלה שבידם לקבוע שהנושא ימשיך להעסיק את סדר יומנו זהים לאלה המקדמים את התפישה, שאין מטרה לאומית שלמענה ראוי להקריב את הנפש. למעט, כמובן, את הנפשות שנקריב למען העליונה שבמטרות: שחרור גלעד שליט תמורת כאלף מחבלים. הסטטיסטיקה מלמדת מה יהיו התוצאות.

אבסורד זה עולה בקנה אחד עם מגמה נוספת המסתמנת בשנים האחרונות: הבלטת יום הזיכרון על פני חג העצמאות. לא משום הרצון לרומם את גבורת הנופלים. היעד הוא לטפטף את המסר - ובכך לרפות ידיים - שקורבנם היה לשווא. אפילו מלחמת העצמאות (מלחמת 1948, על פי התקינות הפוליטית) היתה מיותרת. לא בכדי העלתה גלי צה"ל על נס, בעוד העם חוגג, את סופרי המחאה של מלחמת השחרור, דוגמת ס. יזהר ויהודה עמיחי. במלחמת לבנון השנייה הועלו על נס דווקא מפקדים שהתחמקו מחתירה למגע - או אף סירבו לצאת לקרב. רוב הצל"שים והעיטורים היו על חילוץ פצועים ומעט על מעשי גבורה הקשורים בדבקות במשימה. "רוח הזמן", אומרת רעיה הרניק, אם שכולה, "נוטה היום להתקרבנות ולא עוד למעשי גבורה".

מלחמת העצמאות לא תמה. היא לבשה, ולובשת, צורות. עם הלוחמה הפרונטלית, העקובה מדם, ידענו בדרך כלל להתמודד. עם הנשק החדש, ערעור ביטחוננו העצמי באמצעות לוחמה פסיכולוגית, גם מבית, וערעור מעמדנו - לרבות זכות קיומנו - בעולם אנו מצליחים פחות. גרוע מכך: בגלל מנטליות ההתקרבנות אנו נוטים להפסיד במערכה. כה רב הרפיון, עד שעולה החשש שמא בקרב הממונים על ניהול המערכה הזאת יש כאלה שבכוונה אינם עושים די - ולא רק במובן הארגוני-הטכני - כדי שלא נובס.

רות גביזון, הדוברת מטעם מקבלי פרס ישראל, התריעה על כך שלישראל חסר חזון היכול להתייחס לכל האזרחים. אכן, לו היה חזון כזה, היה החג לובש גם אופני ציון ערכיים, ארציים פחות. אך ספק אם יימצא, בעתיד הנראה לעין לפחות, חזון משותף כזה. יוכיח החול המוחלט, לפעמים עוין, ששרר ברחוב החרדי. ויעיד המפגן שערכו אלפי ערבים, חלקם מניפים (גם מעל בתיהם) את דגלי פלסטין.

המרכז הישראלי-הציוני, זה שיכול למצוא, אם ישנס מותניו, חזון של ייעוד, בורח מאחריות. עיקר האנרגיה מושקעת בעשייה לבית. נטילת יוזמה בתחום הטכנולוגיה העילית מקדמת אמנם עצמאות וייחודיות כלכלית, אך איננה יכולה להיות תחליף למעורבות בקבלת אחריות על עתידנו כעם. אסור להניח את השליטה בהיסטוריה לאלה שלא תמיד ראויים לשאת בה.

ביום העצמאות העשירי כתב נתן אלתרמן: "זה חג שזימר ברוב עם... וזה חג שדמם במורא ופחד / ...וחג שהתערב בו אור שריפות מאז והתערבו בו פסוקי אש מן המחזור והסידור, / פסוקי האש המפוזרים בתוך הזמן, כאחיהם שברי הרכב המשוריין שנשארו בתוך תש"ח ולאורך העשור באפר ובפיח... // כזהו חג הישועה... וישועתו כה עזה וכה גדולה... השמחה הכי גדולה בכל תולדות עם ישראל".

בידינו להשיב לימי העצמאות הבאים מעט מן האופי של שנת תשי"ח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו