בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחמיה שטרסלר | במותם ציוו לנו את המוות

תגובות

השבוע המיוחד הזה, שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, הביא לידי שיא את התופעה המורבידית הקיימת אצלנו: התרפקות על המוות. פחות ופחות משפחות שכולות מזכירות את הציווי התורני "ובחרת בחיים". את המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" בקושי אפשר לשמוע.

כי החיים כבר אינם ערך מוביל. ההקרבה והמוות הם הערכים החדשים. מספר האנדרטות בישראל הוא הגבוה בעולם: אנדרטה אחת לכל 17 הרוגים בממוצע, בעוד באירופה היחס הוא אנדרטה לעשרת אלפים חללים. כי קידשנו את המוות. כי חלקנו כבוד רק למתים. והסיפור הקשה על מותם בטרם עת מסופר ברוב המקרים מתוך השלמה גמורה, כאילו הוא גורל בלתי ניתן לשינוי.

איש אינו מעז לשאול חלק מהמשפחות האבלות על דרכן הפוליטית. גם אם מדובר במשפחה החיה ביישוב מבודד בשטחים, על קרקע שנלקחה מהשכנים בכוח. אין שואלים אותה על הקשר שבין הכיבוש, הדיכוי וחוסר הנכונות למשא ומתן לבין המשך המלחמות, שיניבו עוד אמהות שכולות ועוד אבות בוכיים. מבחינתה, אין כל קשר.

למוות אצלנו יש דרגות ומעמדות. אם אתה מת סתם ככה באמצע הרחוב, אינך נחשב לכלום. אם אתה כבאי המסכן את חייו ומת על משמרתו, גם בכך לא די. רק אם נפלת במערכות ישראל, רק אז מותך ייחשב למשהו. רק אז תוכל להירשם בכותל המזרח של החברה הישראלית. רק אז יהיה למותך טעם.

זו הסיבה לכך ששלוש משפחות כבאי הכרמל נאבקות בכל כוחן כדי שיכירו בבניהן כחללי מערכות ישראל, אף על פי שהכל יודעים את האמת: שאין שום קשר בין מותם לבין מלחמה. הם מתו תוך כדי מעשי גבורה, אך כחלק מתפקידם האזרחי.

על רקע זה ראוי לגנות את הדברים הציניים של שר הפנים, אלי ישי, שנהפך לפתע לתומך נלהב בהכרה בכבאים כחללי מערכות ישראל. ישי אפילו הביא את העניין לישיבת הממשלה, כדי לקבל כנראה רהביליטציה אצל משפחות הרוגי השריפה בכרמל, שסילקו אותו מטקס האזכרה שנערך לפני כמה חודשים.

נדרשת הרבה חוצפה כדי שמי שמקבל את ההשתמטות מצה"ל כדרך חיים יעז בכלל לדבר בנושא החללים. נדרשת מידה גדושה של חוסר רגישות כדי שמי שבניו ואוהדיו אינם משרתים כלל בצבא יקבע הליכות בהנצחת הנופלים.

הסגידה הזאת למוות הפחידה כנראה מאוד את יואל שליט, אחיו של גלעד. לכן לא המשיך לשבת בשקט בטקס יום הזיכרון, אלא הפריע במתכוון למהלכו התקין. שליט שמע בכעס הולך וגדל, איך כל הצמרת משלמת מס שפתיים לאחיו המת-החי. איך רובי ריבלין יו"ר הכנסת, הרמטכ"ל בני גנץ, והנשיא שמעון פרס מפליאים לסלסל בדבריהם על גלעד, היושב בבור כבר כחמש שנים. הם מדליקים משואה לכבודו וגם נושאים תפילה למענו, כאילו הם מהאו"ם. כאילו אין הם בעמדת השפעה.

ריבלין, שנרעש מההפרעה למהלך התקין של הטקס, אומר, שיואל וחברתו פגעו ב"ממלכה" ורק קילקלו את אחדות השורות. כי הרי כולם מסכימים שיש להביא את גלעד הביתה. הכי צינית היא העובדה, שהטקס התקיים בסימן של "ערבות הדדית". עוד ערבות כזאת ואבדנו.

יואל שליט הבין באיחור טרגי, שהמלחמות הרבות הפכו אותנו לאומה שטופת פולחן מוות. הוא הבין, שהצמרת הפוליטית מעדיפה את גלעד המת על גלעד החי. כי עם גלעד החי קשה להסתדר. הוא גורם לכאבי ראש אדירים ולסכנה של מתיחת ביקורת ופגיעה בתדמית, במקרה של שחרור מחבלים רבים תמורתו. אך עם גלעד המת אין לצמרת שום בעיה. יהיה אפשר לבנות בעבורו עוד אנדרטה אחת, ואף לקרוא לרחוב צדדי על שמו. יהיה אפשר אפילו לנצל את מותו כדי לאיים בנקמה איומה על אנשי החמאס. הציבור יאהב את זה מאוד.

כי את מחול המוות אנחנו יודעים לרקוד מצוין. הבעיה שלנו היא רק עם החיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו