בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | צרות של עשירים

מה יהיה איתי, שק של חרדות נשפך עלי בגלל תוכנית טלוויזיה חדשה. חושבים אני מתפנק? אבל זה אני שלא ישן בלילה

תגובות

תוכניתי החדשה בטלוויזיה היא תוכנית ממש יפה ומאוד מומלצת. לכל מי שזוקף גבה לנוכח הפרומו חסר הבושה שעשיתי לעצמי בזה הרגע אני יכול רק להציע את התנצלותי הכנה. זה באמת לא יפה לנצל את הבמה הספציפית הזאת כדי לקדם את ענייני בטלוויזיה, אלא שיהיה זה מאוד מטופש לא לעשות כך. דווקא כאן מול קוראי "הארץ", אותם ינשופים סטריאוטיפיים שסלידתם מתפריט הפריים-טיים של הערוצים הגדולים שנייה רק לסלידתם מהכיבוש, אני חש עצמי שליח של ממש. שגריר של רצון רע. הרשו לי לפתות אתכם לצפות בתוכניתי המשעשעת. לא תתחרטו. גם לא אגלה לאיש שצפיתם. אם ישאלו אותי אומר שכל הערב נצמדתם לסרט התיעודי "אינטרמצו להיטלר - וגנר, יצירתו והמלחמה כזיהום תרבותי" שלווה בדיון אולפני מרתק בהנחיית ערבי.

מה גם שכאשר אני מביט לאחור על עסקי הטלוויזיה שלי, אני לא יכול להתעלם מהחרדות הגדולות שתמיד ליוו אותם ומחוויית חוסר השליטה שלי בהם, כאילו מישהו מכריח אותי לעבוד בזה ואני עושה לו טובה. כאילו זה בכלל לא שלי. ואם כך, הרי שהמלצתי על תוכניתי החדשה היא באמת אובייקטיבית ונקייה. פתחתי כאן שלוחה של מוסף "גלריה", וזוהי פינת המלצות הטלוויזיה. הציון לתוכנית: חמישה כוכבים.

לקראת עלייתה של התוכנית פרשתי כהרגלי את אוסף החרדות שלי, והן ערוכות כמו מניפת הצבעים של טמבור. גוונים ותת-גוונים שונים לחרדות האלה, ולכל אחד שם משלו: שאף אחד לא יראה את זה, שיותר מדי אנשים יראו את זה וזה ייחשב נחות, שהביקורות יהיו איומות ויהיה אכפת לי מזה, שהביקורות יהיו טובות ואני לא אצליח להתרגש מזה, שיגידו שהפורמט טוב וההנחיה מקלקלת, שיגידו שהפורמט מזעזע וההנחיה מתבזבזת, שלא אוכל לצאת מהבית מרוב בושה, שלא אוכל לצאת מהבית מאימת המעריצים שצובאים על האינטרקום, שאוכל לצאת מהבית אבל לא ארצה, שאשמין כשאחגוג את הרייטינג הגבוה, שאשמין כשאוכל מרוב דיכאון על כך שהרייטינג נמוך, שזה יתקבל באדישות, שזה ישנה אותי, שזה לא ישנה אותי בכלל.

יש לי עוד המון. אני שוקל לבקש מהפסיכולוגית שלי לגבות ממני סכום גבוה יותר. הלהיט החם ביותר כרגע אצלי הוא קבלנות חרדות. כלומר, אני מוציא חרדות שלי מפני החזרה לטלוויזיה לספקי-משנה שיטפלו בהן. כך למשל ביליתי את מחציתו הראשונה של השבוע בחרדה שהחבר הכי טוב שלי שונא אותי. וזאת מדוע? משום שחופשתנו ברומא היתה מאכזבת ומאז לא דיברנו בטלפון. הוא לא שונא אותי בסוף, נוכחתי לדעת. כנראה פשוט פחדתי שאחרים ישנאו אותי. כמו כן, פעמיים השבוע צילצלתי לאחי בהיסטריה כשלא מצאתי את האוטו כי הסקתי שגנבו לי אותו, ובשתי הפעמים הוא פשוט חנה במקום אחר. אגב, קרוב יותר ממה שחשבתי.

שפכתי שלוש כוסות נס קפה שכמעט הרטיבו בשלוש הזדמנויות את האייפד החדש שלי - נחמתי היחידה בימים אלה. לא הצלחתי להירדם בלילה משום ששכחתי להופיע לישיבה של ועד הבית, לא יצאתי לרוץ למחרת כיוון שלא ישנתי בלילה, ולא אכלתי כל היום כיוון שלא רצתי כיוון שלא ישנתי בלילה. אם כל זה יסתיים יום אחד בהסבת מקצוע, אני יכול בתור קריירה חלופית לעמוד בסופר-פארם ולהפיץ את הניחוח "אובסשן" של קלווין קליין. אני הפרזנטור המושלם.

תמיד הפתיע אותי שאין דבר שנחשב קול יותר מלעבוד בטלוויזיה - ודאי לא מלהיות כוכב טלוויזיה - בעוד שהאמת היא שאין שום דבר קול או קז'ואלי בזה. להפך. טלוויזיה איננה עבודה שמיועדת לאנשים שהם קול באופיים. וגם אם הם היו כאלה כשעלו להנחות בטלוויזיה, תוך עונה אחת, או תוכנית אחת, או שיחה אחת על נושאים הרי גורל כמו שיבוץ ופרומו, היא שתתה מהם בקשית את כל הקוליות. התחנונים האלה לאהבה ולקבלה הם הרי ההפך המושלם. לרוץ בבוקר ולבדוק את הרייטינג - האמינו לי שאין ריצה יותר מיוזעת מזו.

אני לא כל כך אוהב לעבוד בטלוויזיה, כפי שאתם שמים לב. זה נשמע שיא הריכוז העצמי ואם כל הצרות של העשירים, וגם על זה אין לי כוח להתנצל. זו אכן צרה של עשירים, ואולי הייתי מוותר עליה אלמלא העושר שבצדה. בעצם גם זה שקר. כל הדרמה הפסיבית הזאת של הילד האבוד, התינוק שנשבה בכלוב הזהב, היא פתטית. הרי משהו מושך ומשמח בטוח יש בזה. וכבר התרגלתי להיות אדם קצת מוכר. הידיעה שאתה לא מוכרח להתאמץ להרשים אנשים חדשים, כי גם ככה הם יודעים מי אתה ויש להם כבר דעה לגביך, היא משהו שיש בו המון נוחות.

והעבודה עצמה יכולה להיות לפעמים מאוד מהנה. ובהנחה שאני מוכרח לעבוד במשהו, זה ודאי עדיף על פני להיקבר יום שלם במשרד, ולראות איך האור משתנה בחוץ מבעד לחלון בזמן שאני מתקמט מתחת לפלורסנט. לא הייתי עומד בזה. וכל האנשים שמחבבים אותך יותר משום שאתה בטלוויזיה, גם להם למדתי לסלוח. זה לא בהכרח רע. סבתא שלי, לדוגמה, אוהבת אותי פי שניים כשאני על המסך.

ואחרי כל הלופ הנרקיסיסטי הזה אני מוכרח לומר שמדובר בתוכנית נהדרת, ואני אוהב אותה וגאה בה ושמח שעשיתי אותה. אז למה אחרי שנתיים של שקט המגע הראשון עם המסך עושה לי כל כך הרבה רעש בראש?

"כי זה אתה", מסכמת הפסיכולוגית בכוחותיה האחרונים. שתצא לחופשה, בחיי. "וכי אתה יודע שהגבול בין להיות אדון ללהיות עבד הוא מאוד-מאוד דק".

ובאלה המילים הלך לי הפאסון. בינינו, הוא לא היה שם מעולם.

aviad.kissos@gmail.com



צופים בווידיאו, 1963



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו