בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | עד ספטמבר המחורבן

תגובות

צודק יובל דיסקין. ספטמבר באמת תמיד היה חודש מחורבן. למשל ספטמבר 1993, החודש הארור שבו נחתם הסכם אוסלו. 15 שנים לפניו התחוללה עוד טרגדיה בחודש ספטמבר, הסכם קמפ דייוויד נחתם בין ישראל למצרים. נכון, גם הפלישה הנאצית לפולין התרחשה בספטמבר, וכך גם פיגועי אל-קאעדה בארה"ב והאינתיפאדה השנייה. ג'יימס דין נהרג ב-30 בספטמבר, וישראל הסכימה בספטמבר 1995 להעביר לשליטת הפלסטינים אזורים נרחבים בגדה. מחורבנות, מסתבר, היא עניין של השקפה. גם מה שיקרה בספטמבר 2011, אם יקרה, יהיה תלוי בנקודת ההשקפה.

הטקסט של דיסקין, שעיטר את כינוס אגודת ידידי אוניברסיטת תל אביב, לא צריך לעורר השתאות, ובוודאי שלא התפעמות. ראשי שב"כ, מוסד או גנרלים לשעבר אינם נבחנים על פי האיכות הרטורית שלהם. הם מופקדים על האימה, וזאת אינה זקוקה להרבה מלים או לניסוח פואטי. איראן, חמאס, חיזבאללה, טרור, טילים וכמובן מדינה פלסטינית עצמאית, זהו כל אוצר המלים שנדרש כדי לנסח את אסטרטגיית האימה של ישראל. לראש השב"כ אין, וכנראה לא היתה, תפישת שלום. זה לא תפקידו. הוא הרי לא קובע מדיניות, הוא רק מטפל בתוצאותיה. אבל "המדיניות", כפי שהוא הבין אותה, ברורה וזכה כבדולח. "מחמוד עבאס, סלאם פיאד והרשות הפלסטינית כולה", הוא פוסק, "מייצגים רק את עצמם, ובטח ובטח שלא את החמאס ברצועת עזה". לשון אחר, מלכתחילה לא היה טעם לדבר אתם, על אחת כמה וכמה עכשיו, כאשר התפייסו עם החמאס.

הפיוס אמנם קצת טלטל אותו, הוא לא צפה אותו, ואולי צפה אבל לא הודיע עליו מראש, אבל זה לא משנה את התפישה הכללית: "החמאס לא שינה את תפישותיו ואת האידיאולוגיה או המדיניות שלו", ואת הפיוס בין הפתח לחמאס, "נבחן על ציר הזמן". כאילו שהזמן הוא גורם עצמאי, איננו מושפע מתהליכים, ממדיניות, מהצהרות. כאילו שלפלסטינים או לישראל אין השפעה על תוכנו של הזמן ועל האופן שבו יתחוללו שינויים במשך אותו זמן. מה אורכו, אגב, של ציר הזמן? האם נגזר מעתה לתלוש דפים בלוח השנה עד תאריך יעד כלשהו? האם הזמן מסתיים ב"ספטמבר המחורבן"? אולי בתום שנה מחתימת הסכם הפיוס, כאשר יתקיימו בחירות לפרלמנט הפלסטיני ולנשיאות? וממתי הוא מתחיל בכלל?

דיסקין הוא כמובן רק משל. ייתכן שציר הזמן יעשה גם לו משהו, ועוד נראה אותו חתום על עצומות או על חברות באחת מיוזמות השלום. זה קרה ללא מעט "גורמי ביטחון" בכירים שפתאום נחתה עליהם ההארה. אבל עכשיו הוא מציג בציבור את הנחות היסוד שהתוו את המדיניות של ממשלת ישראל, בלא כחל ושרק. לפיהן, אין ולא היה פרטנר של ממש בצד הפלסטיני, ומעתה גם לא יהיה, עד קץ "ציר הזמן". את הקביעה הזאת אין הממשלה צריכה אפילו להוכיח. הפיוס הוא תעתוע, המדינה הפלסטינית תהיה חזיון שווא, ושניהם אינם מחייבים את הממשלה לשנות את חזונה. היא כבר החלה להפציץ את הפיוס, בהתאם לתפישה שאם הוא יתמוטט, ייעלם אתו גם מחמוד עבאס, ואם הוא יתקיים, ממילא אין בו מקום לשותפות ישראלית.

אבל הדיון בזהותו של הפרטנר הוא התעתוע האמיתי. הוא מחליף בהצלחה רבה את ההכרח לקבוע מדיניות, לשרטט את גבולות המדינה, להחליט עד היכן נמתחות גרורותיה אל תוך השטחים הכבושים. זוהי התקשקשות ריקה, שנשענת על תורת ה"צעדים בוני אמון" שנחשפו כצעדים הורסי אמון, אבל הצליחו להפוך את שאלת הפרטנר הפלסטיני - לא הישראלי חלילה - לציר המרכזי בכל דיון מדיני. גם נאומו הצפוי של נתניהו בקונגרס האמריקאי לא יחסוך דברים על הפרטנר שאיננו, שהרי זהו לב הטקטיקה שמתחפשת למדיניות. ישראל תמיד התאמצה לשכנע שהיא שולחת יד לשלום לעבר הריק. אבל המדיניות הזאת עומדת לחטוף זעזוע בספטמבר. את מחמוד עבאס, ובוודאי את איסמעיל הנייה, אפשר לבטל. אבל מדינה פלסטינית? כזאת שפתאום יגיעו אליה מלכים ונשיאים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו