בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפנה גולן | פתח לפיוס

תגובות

הסכם הפיוס בין פתח וחמאס הוא הזדמנות לשחרור גלעד שליט ולתחילת תהליך של פיוס בין מדינת ישראל ושכנותיה. הפיוס בין אנשי הפתח, שוויתרו באוסלו על פתרון מוסכם לפליטים, לבין אנשי החמאס, הדורשים ששאלת עתידם של יותר מ-7 מיליון פליטים פלסטינים תהיה חלק מהסכם כולל, הוא הזדמנות לישראל. היא תוכל להצטרף לתהליך ולהכיר בנכבה. הפלסטינים, מצדם, יכירו בישראל.

במשך שנים ניסתה ישראל להתעלם משאלת הפליטים, שרובם חיים במדינות השכנות ורבע מיליון מהם בישראל עצמה. יש פליטים שרוצים לחזור לבתים ולאדמות שאליהם לא הורשו לחזור אחרי 1948. אחרים רוצים הכרה, פיצויים, אפשרות לשיקום במקום שבו הם חיים או חזרה לפלסטין עצמאית. יש אפשרויות שונות, אבל אי אפשר להמשיך ולהגיד, כמו שישראל אומרת זה שנים, שאין על מה לדבר. אם לא נדבר נמשיך להילחם.

במדינות רבות שעברו תהליכי פיוס דיברו על העבר המודחק והמשוכתב, תוך ניסיון לשתף בתהליך אנשים רבים מקבוצות, דעות ואינטרסים מגוונים. הסכם הפיוס בין הפתח והחמאס הוא הזדמנות גדולה לישראל להציע להצטרף לתהליך, לבחון דרכים להתפייס עם הפליטים ועם העולם הערבי כולו, בדרך של הכרה בעוול שנעשה להם ב-1948, כדי להגיע להסכם על תיקון קווי 1967. כי למרות שהדיון בישראל ובעולם הוא מתמקד בהיפרדות מהשטחים שנכבשו ב-1967, בשאלת הגבולות ובשאלת המתנחלים - כל עוד לא נדבר על העבר, ההווה והעתיד של הפליטים הפלסטינים, נחיה במלחמה.

תהליך של פיוס יאפשר לשמוע על העבר הפלסטיני שהודחק ונמחק בישראל, הרבה לפני שחוקק חוק הנכבה. ההיסטוריה הפלסטינית - מאות כפרים שנהרסו, מאות אלפי פלסטינים שמעולם לא הורשו לחזור לבתיהם, שמות הכפרים והרחובות שהוחלפו - נמחקה מספרי הלימוד הישראליים. וכולם התרגלו לשתיקה ולהדחקה.

כך, מוזיאון זכויות האדם בירושלים, ששוכן בבית פלסטיני, מעלים מהבית היפה כל זכר לתושביו המקוריים, בני משפחת ברמקי. פרופ' גבי ברמקי, לשעבר נשיא אוניברסיטת ביר-זית, מנוע אפילו מלהיכנס לירושלים ולראות את הבית היפה שבו גדל, הבית שתיכנן ובנה אבי המשפחה. כך, הסופרת המוכשרת יעל נאמן, המתארת את התבגרותה ביחיעם, מקדישה רק שני משפטים להרחבת הקיבוץ על האדמות שנוספו לקיבוץ אחרי 1948.

עוד הרבה לפני שנחקק חוק האוסר לציין את הנכבה, החוק הזה שלט בתקשורת, במערכת החינוך ובמודעות של הישראלים - כאילו קיומה של מדינת ישראל תלוי בשיכחה הקולקטיבית של ההיסטוריה הפלסטינית. כל מי שמעלה את הנושא נחשב לקיצוני והזוי. אבל מה שהזוי באמת זה שאלפי חיילים, שמשרתים בעזה, לא יודעים למה הפלסטינים בעזה חיים במחנות פליטים, ואיך זה קשור למלחמת הקוממיות שעליה הם למדו בבית הספר.

המחיקה של ההיסטוריה הפלסטינית, היא יסודית ומתמשכת, ממחיקה פיסית של מאות כפרים, דרך ייהוד יישובים מעורבים כמו עכו ויפו, ועד התוכנית להרוס את ליפתא - הכפר הפלסטיני היחיד היחיד שעומד במלוא יופיו ושממונו בכניסה לירושלים. אך כל הניסיונות האלה לא הצליחו למחוק, לא את הזיכרון ההיסטורי הפלסטיני ולא את השאיפות של מיליוני פליטים פלסטינים ברחבי העולם, לחזור לבתיהם, או לפחות לזכות בהכרה, פיצויים, או שיבה לפלסטין עצמאית.

אחרי עשרות שנים של סבל והרג וכאב - האם כדאי להמשיך במעגל המלחמה כדי להמשיך להתעלם מאחריותה של מדינת ישראל כלפי מאות אלפי פלסטינים שאדמותיהם ובתיהם נלקחו? אנחנו צריכים לבחור בפיוס כדי שגלעד שליט ישוחרר, כדי שמאות אסירים פלסטינים ישוחררו וכל החיילים הישראלים המשרתים בשטחים הכבושים יחזרו הביתה.

מספטמבר ישראל יכולה להיות מדינה עם גבולות בינלאומיים מוכרים, עם שכנה פלסטינית עצמאית ומוכרת, בדרך לפיוס. בסיוע הקהילה הבינלאומית אפשר להקים וועדות אמת ופיוס - לקראת שלום בין פלסטין שמכירה בישראל וישראל שמכירה בנכבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו