בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | עושים לנו טובה גדולה

תגובות

אפתח בגילוי נאות: זה 16 שנים אני אוספת תרומות למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וכולי תקווה שהן לא תפגענה כתוצאה מהמאמר הזה, בהווה או בעתיד.

אם עדיין לא השתכנעתם שאסור להפריט את הרכבת, קיראו את המחקר שהתפרסם אתמול ב-TheMarker ולפיו המדינה מפסידה שלושה מיליארד שקל בשנה ממסים שהחברות הגדולות לא משלמות לה. הן מרמות את המדינה, למעשה, במלים מכובסות כמו "תכנוני מס אגרסיביים". "כימיקלים לישראל", למשל, היתה אמורה לשלם 28% מס הכנסה על רווח של 16 מיליארד ו-680 מיליון שקל בשנים 2006-2009, אבל שילמה רק 15% והשאירה אצלה שני מיליארד ו-45 מיליון שקל.

המחקר, שנעשה על ידי הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, קובע שהתחמקות מתשלום מסים "אינה עולה בקנה אחד עם אחריות חברתית". כי כשהתאגידים לא משלמים את המס שהם אמורים לשלם, יש פחות כסף לשירותים ולהוצאות המדינה על האזרחיות והאזרחים, שגם התאגידים נהנים מהם! במקביל, השכירים והעצמאים הקטנים משלמים יותר ויותר.

החוקרים גם השוו את הסכומים שהחברות לא שילמו למס הכנסה, לסכומים שתרמו לקהילה, וגילו שהתרומה קטנה עשרות מונים. למשל, אותה "כימיקלים לישראל" של האחים עופר, ש"חסכה" 2,045 מיליארד שקל מס הכנסה בשנים 2006-2009 תרמה באותה תקופה 47 מיליון שקלים. לא חצי, לא רבע, לא עשירית - 2.3 אחוז. כלומר, זה לא שהכסף שנמנע מאתנו בדרך המלך מגיע אלינו בפילנתרופיה.

בכלל, יש בעיה להתייחס לתרומות כאל "אחריות חברתית". קודם כל, כי משמעות התרומה היא שאדם פרטי, שמחזיק בכסף שהוא גם שלנו, מחליט בשרירות לבו למי ולאיזה מטרה בא לו לתת כסף, מה ששומר את הכוח והעליונות אצל בעל ההון. ואמנם, בשביל לקבל תרומה מחברה צריך להשתדל, להתחנף, להביא עשירים אחרים ומפורסמים אטרקטיביים. לעתים קרובות הביורוקרטיה ארוכה וקשה, ויש דרישות שטובות לתורם ולא לנתרם, עד כדי דרישה לפרסום מודעות תודה על חשבון הארגון. התרומה היא כמעט תמיד חד-פעמית: נדיר שחברה תומכת בארגון או עמותה באופן שמאפשר להן יציבות; בדרך כלל החברות אוהבות להחליף, לגוון, לפזר את התרומה על פני כמה שיותר מוקדים של הזדקקות ואסירות תודה.

אסירות התודה היא נדבך חשוב. במקום שיהיה ברור שבעלי ההון והחברות מייצרים מקומות עבודה, והמדינה ואנחנו מאפשרים להם ידיים עובדות, אנחנו נתינים של ממשלה שמסבירה השכם והערב שעלינו להיות אסירי תודה לבעלי ההון משום שהם "מייצרים מקומות עבודה", ולכן צריך להקל עליהם ככל האפשר. ואם על עבודה עלינו להיות אסירי תודה, הרי שעם התרומות הופכים כולנו מאזרחים שוויי זכויות בניהול משא ומתן על חלוקת הכסף שכולנו מרוויחים ביחד, לנתינים של אדונים שמהם אנחנו באים לבקש, ואחרי שנבקש - גם אם לא נקבל - נהיה מוגבלים במה שנוכל לומר עליהם.

ואכן, התרומות ניתנו בעיקר למטרות שמשרתות את המבנה ההיררכי הזה ומחזקות אותו. "חינוך, רווחה, בריאות תרבות וספורט", כפי שנמסר מקבוצת אי-די-בי של נוחי דנקנר, כלומר תחומי הזדקקות וטיפול מחד וקונסנסוס מלא מאידך. כמעט בלתי אפשרי לקבל תרומה לארגון שרוצה להביא לשינוי חברתי או פוליטי: לשנות את המבנה ההיררכי הזה או את מדיניות הממשלה הקפיטליסטית והכובשת. ובצדק מבחינתם: אחרי הכל, במקום שתקפיד שהם משלמים את המסים שלהם כראוי, הממשלה היא זאת שתסדר להם את כל הכסף והכוח הזה, כשתפריט להם ממש בקרוב, במחיר מבצע, את רכבת ישראל, למשל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו