בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמיר אורן | ביבי, ההצגה נגמרה

תגובות

"הבעיה היא זו", אמר יצחק רבין. "נקודת המוצא היא שאי אפשר להיות כמו נאצים מבחינת הדרסטיות של התנהגות כשלטון כובש. במדינת ישראל כנראה מעריכים שאי אפשר לעשות מה שעשה מישהו אחר".

הרמטכ"ל רבין דיבר בדיון מטכ"ל, שבועות מעטים לאחר מלחמת ששת הימים והכללת הפלסטינים בתחום השליטה הישראלית. "הקו כפי שנקבע, אני לא אומר את דעתי, הוא לא לבנות מנהיגות אלא לנסות לנטרל אותה", אמר בספקנות. "יש אנשים שחושבים שבמעצרים המוניים של מנהיגות אתה בונה אותה. חלק מהמומחים הציעו לעצור דווקא את הקטנים ובאנואר חטיב (מושל ירושלים מטעם ירדן) לא לגעת, כדי להחשיד אותו. להיפך, לבקר אצלו הרבה בבית ולשתות קפה.

"הרצון הוא לפורר את המנהיגות. לנטרל בהגליה ומעצר ולעבוד על מה שניתן להשפיע, בשיטת שכר ועונש, לחץ כלכלי. אנחנו לא יודעים הרבה לגבי מה שמתרחש ברחוב הערבי. לא חדרנו לעומק. כל מיני גורמים התחילו לחפש מנהיגות ערבית שאפשר לשתף אתה פעולה. אתה לא יכול אפילו לצרף ערבים. אתה מזמין את כולם בבת אחת, כל אחד פוחד מהשני".

אחד האלופים, בעל חושים פוליטיים חדים, הציג לרמטכ"ל שאלה. "האם הצבא הוא גורם בקביעת המדיניות?" תהה אריאל שרון. רבין השיב, "בסך הכל הייתי אומר שלא".

העשורים חלפו, רבין (פעמיים) ושרון עלו לראשות הממשלה וירדו ממנה, והתקדמות אמיתית לשלום מוסכם - אין. ישראל ביזבזה בהימוריה המופקרים את ההון שצברה, נקלעה לשוק האפור של המדינאות הבינלאומית ועתידה למצוא את עצמה גם עם ברכיים שבורות וגם פורעת את החוב בריבית דריבית.

בהתנכרותה לירדן בחרה ישראל להתמודד עם הפלסטינים בשתי צורות: כיחידים, במעמד של נתינים נטולי זכויות, או כמיוצגים בידי ארגון תת-מדינתי. זה היה מצב נסבל רק כל עוד הסדר העולמי התבסס על מדינות שנדברו ביניהן שלא להתערב בעניינים פנימיים, כולל דיכוי מרי באלימות.

כקיבוץ יכולים הפלסטינים לתבוע עצמאות, אך תקועים בסוגיית התוויית הגבולות, שפירושה פגיעה בגבולות מוכרים (קווי שביתת הנשק) של מדינה קיימת, או לחלופין ויתור מוצהר על חזון מחיקתה. כיחידים, די להם בהעלאת דרישה מוקדמת יותר, להשגת זכויותיהם הדמוקרטיות בעודם בשליטת ישראל.

ברק אובמה מתבייש במורשת החוקה האמריקאית, שקבעה לעבד שחור שווי של שלוש-חמישיות לבן חופשי (זה היה הישג לבעלי העבדים, שהגדילו בכך את כוחן של מדינות הדרום בקונגרס; בצפון ביקשו לראות בעבדים אפסים במפקד). אובמה יכול להבין מיקוח על גבולות, ביטחון, פליטים; לא ראיית פלסטיני כשלוש-חמישיות ישראלי, ולא ירי במפגינים התובעים לעצמם זכויות אזרחיות. מי שלא רצה את חוסיין המלך, יקבל את מרטין לותר קינג.

עולם הדימויים של בנימין נתניהו נלקח מעזבונו של רונלד רייגן. "ביקשתי מראש ממשלת אוסטרליה להקפיץ מטוסים", התרברב בדיון על כיבוי - או שמא קאובוי - אווירי. "היא אמרה, ?אתה בטוח? זה יכול לקחת שבוע'. אמרתי, ?תקפיצי אותם'. כמו בסרטים הישנים האלה של סטיבן שפילברג. רואים מטוסים מקפצים".

בהוליווד של נתניהו, הוא "המפקד והמנהיג", בלשונו, מי ש"צריך לזהות את הבעיה, את נקודת הציר שמסובבת את המערכה ומאפשרת לפתור אותה. זה לא קל. חווינו באחרונה מצבים, למשל מלחמה (בלבנון), שהמנהיגות לא זיהתה את נקודת הציר והלכה סחור סחור". לא הוא: נתניהו יודע "לאתר את הפתרון, מה מכריע את הקרב", ואז, "ללכת להביא את הכוח".

חמוש בדברי רהב נבובים כאלה, מנותקים מהמציאות עד כדי סכנה, יוצא נתניהו לוושינגטון. המציג הוא שחקן, שאינו מבין שההצגה נגמרה, המסך יורד ומוכרחים לבחור לאן הולכים מכאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו