בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | העיוות הצרפתי

תגובות

בחודשים הקרובים לא יהיה אפשר לדבר על יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, דומיניק שטראוס-קהאן, בלי לצרף לכל משפט את הביטוי "לכאורה". אמנם מדובר בצרות של אחרים (סוף-סוף), אבל סיפור הסתבכותו (לכאורה, לכאורה!) בניו יורק מאפשר להעיף מבט בתרבות הפוליטית הצרפתית וללמוד ממנה דבר או שניים גם על המתרחש במקומותינו.

ובכן, לכאורה כמובן, האיש החזק, המוכשר והנכבד הזה, ויש אומרים אף המקסים והנהנתן, נתפס, איך לומר, כשמכנסיו מופשלים. לכאורה. לפני ארבע שנים טענה טריסטאן בנון, עיתונאית צרפתייה צעירה, שהוא ניסה לבצע בה את אותו מעשה עצמו, לכאורה, ב-2003, אך אמה, המכהנת בתפקיד בכיר במפלגה הסוציאליסטית, הפצירה בה שלא תגיש תלונה. עכשיו גם האם מתחרטת, וטוענת שבתה אכן הותקפה וסבלה (לכאורה, לכאורה).

פורנוגרפיה, נאמר כבר מזמן, היא עניין של גיאוגרפיה. ולגיאוגרפיה, במקרה של צרפת, יש משקל כבד. מי שיצפה בתוכנית הטלוויזיה החביבה "פובור סנט-הונורה 93", ששודרה ב-2007, ובה גוללה בנון את סיפור התקיפה (לכאורה) שאירע לה כשהיתה עיתונאית מתחילה, יתקשה להאמין למראה עיניו. בכל פעם שבנון מזכירה את שמה של האישיות הפוליטית הבכירה שבה מדובר, נשמע צפצוף המסווה את השם, השיחה כולה מתנהלת סביב שולחן ערוך לעילא, שף פטיסייה משלים את הקמת הקינוח המפואר שיוגש למשתתפי התוכנית, המנחה הפופולרי טיירי ארדיסון מצחקק ואומר: "טוב, ידוע שיש לו אובססיה ל'גונזס' (מלה נרדפת, המונית למדי, לנערות, א"ג)", והמשתתפים, בהם אנשי ציבור מפורסמים, מחייכים.

עכשיו ודאי יצוצו עוד סיפורים שהושתקו או השתתקו. ויותר משאלה יחשפו את מערומיו-לכאורה של שטראוס-קהאן, הם יגלו את מבושי החברה הצרפתית, הסוגדת לכוח ולכסף (אף שכסף הוא, לכאורה, נושא "מלוכלך" שלא מדברים עליו), מאמינה שיש אנשים שמותר להם הכל, ושקועה עדיין בעולם סטריאוטיפי שוביניסטי מקומם. כל ניסיונותיהן של כמה פמיניסטיות בעלות אינטלקט ואומץ נדירים לחולל שינוי בדפוס הזה, המסווה נבערות שמרנית בגינוני טקס אלגנטיים קלילים, הצליחו רק בשוליים הרשמיים. גברים עשירים, חזקים ובעלי השפעה זוכים בצרפת לחסינות גורפת, כשמאחוריהם נשים יפות ומצליחות המגוננות עליהם במסירות.

העיוות הצרפתי נע בין סלחנות מחויכת כלפי "חובבי נשים" ו"רודפי שמלות", שחלקם, כך מתברר, פשוט זקוקים (לכאורה) לתרופות הרגעה חריפות, לבין העדפה בוטה וקלוקלת של בעלי שררה. "לא רציתי שיזכרו אותי לנצח בתור הצעירה הזאת שהתלוננה על שטראוס-קהאן", התנצלה בונן. נשמות טובות בסביבתה של אמה ודאי גם הסבירו לה שלא כדאי לה לפגוע בקריירה המפוארת של האיש שעשוי להגיע לארמון האליזה, וכך להיזכר בתור הבלונדינית הקטנה שהכשילה את המפלגה הסוציאליסטית כולה.

אולי נזפו בה שלא היתה צריכה ללכת אליו בכלל, כי "ידוע שיש לו אובססיה לגונזס", ועל שלא נזהרה מספיק כשהגיעה לדירת הרווקים שלו. מה זה חשוב שהוא איש ציבור מבוגר ונשוי ואבי חברתה הטובה? באמת, מישהו יאמין לה כשהיא תספר שהוא דרש ממנה להחזיק לו את היד, אחר כך את הזרוע ולבסוף איבר אחר, וכשסירבה השכיב אותה בכוח על הרצפה וקרע לה את החזייה? לכאורה, כמובן. לכאורה.

מזכיר משהו? כן ולא. החברה הישראלית מצטיירת כמבולבלת יותר וחד-משמעית פחות לנוכח פרשיות כאלה. לזכותנו ייאמר שלא חיכינו למשטרת ניו יורק שתתערב בעניינים הקשורים לבעלי השררה אצלנו, ועשינו בעצמנו את המלאכה. אבל הדרך שעלינו לעבור עד שנתחיל להתייחס אליהם באותה חומרה יובשנית, שוויונית וחסרת פשרות, שהובילה את כחולי המדים אל המחלקה הראשונה במטוס "אייר פראנס" כדי לשלוף מתוכה את החשוד לכאורה בתקיפה לכאורה - עדיין ארוכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו