בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמירה הס | הנכבה נמשכת

תגובות

כמה טבעי לדוברים ישראלים לקבוע שצעדות יום הנכבה מסוריה ומלבנון הן פרי הסתה ושיקולים זרים. המדינה, שמשעינה את קיומה על געגועים ושייכות של אלפיים שנה לארץ, מזלזלת בשייכות הקונקרטית למקום ובגעגועים של מי שגירשנו לפני 63 שנה ושל צאצאיהם.

יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לנכבה מאחורינו. לכן זה הזמן לכתוב על שתיהן. "שואה" ו"נכבה" הן הגדרות מוטעות, כי אינן מבחינות בין אסונות טבע לאסונות מעשה ידי אדם. אבל ההגדרות השתגרו. השתגרו גם ההתייחסויות השליליות, למשל ההתכחשות לעצם ההתרחשות ולהשלכותיה הפוליטיות - להיותם של היהודים ששרדו פליטים בארצות הולדתם, ומנגד לקשר ההדוק בין חלקי התפוצה הפלסטינית למי שנשארו בארץ. עוד דוגמה להתייחסות שלילית היא ההתנגדות להכיר בסבל של האחר: אלו אומרים "הערבים פתחו במלחמה", ואלו אומרים היהודים חוללו את הנכבה - גירוש העם הפלסטיני ממולדתו, ואילו לפלסטינים אין אחריות לשואה - רצח העם היהודי.

מבחינה אישית ופרטית, השואה לא הפכה "עבר" למי ששרדו אותה, והיא נמשכת עד מותם. משהו מההימשכות הכואבת תמיד מכתיב - למי יותר, למי פחות - גם את חיינו, צאצאיהם. לעומת זאת, מבחינת הקולקטיב היהודי שהתהווה אחרי 1945, השואה היא בעלת התחלה וסוף. ניצחון בעלות הברית לפני שגרמניה הספיקה להכחיד עוד קהילות יהודיות, הקמתה של מדינת ישראל, ההכרה של גרמניה בתעשיית הרצח שהיא ייסדה - כל אלו שירטטו את סוף הפרק ההוא.

גם לפלסטינים, יקיריהם שיהודים רצחו בכפריהם והרגו בקרבות, והעקירה מהבית שכואבת כמו גדם, לא הופכים לזיכרון גרידא. אבל 1948 היא פרק ראשון בלבד בסדרה שאינה נגמרת. מי שלא גורשו ולא חוו שכול אז, ישראל נתנה להם - אזרחים או חמושים - הזדמנויות בהמשך.

כמה מיומנויות גרימת-עוול המציאה ישראל לפליטים בעזה? כמה פעמים בשבוע ה"נוכחים נפקדים" - הפליטים שבגבולות המדינה - עוברים ליד אדמותיהם שבעורמת המחוקק ניתנו ליהודים? מהי הסטטיסטיקה של עוני כרוני ואפליה מבנית של "המגזר הערבי" בישראל ושל הפלסטינים הירושלמים, אם לא נכבה באמצעים אחרים? ומהו הדמיון המחליא שבין דחיקת הבדווים מאדמותיהם בנגב, היום, לבין דחיקת הבדווים פליטי 1948 מבקעת הירדן? איך זה שעשרות אלפים איבדו אחרי 1967 את זכותם לחיות בגדה המערבית (כולל ירושלים) וברצועה?

על יצר הגירוש שלה ישראל לא התגברה, והיום היא מתכווננת על אזרחי ישראל הפלסטינים. לכל יהודי בעולם - אזרח ארה"ב או מרוקו - מוענקות בארץ האחת, מהנהר ועד הים, זכויות ששללנו ממי שחיים בה כיום וממי שנולדו בה והם מזדקנים כפליטים בלבנון או בסוריה. ותהליך אוסלו? אותו עיצבה ישראל כתחבולה לכפיית פתרון השמורות.

ישראל מנכסת את ששת המיליונים כדי להצדיק מדיניות הרס וגירוש לא רק בעבר, אלא גם בהווה ובעתיד. כמי שטוענת לכתר היורשת של נרצחי השואה, ישראל תובעת תמיד את המקום הראשון בהיסטוריה העולמית בתחרות הקורבן. אבל היא מייצרת שיטות דיכוי ונישול של הפרט והקולקטיב שהופכות את הנכבה לתהליך מתמשך זה 63 שנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו