בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | פרק מספר יהושע

תגובות

בין 1949 ל-1956, במה שישראל מכנה "פעולות התגמול", נהרגו בגבולות אלפי פלסטינים, שלא הגיעו כדי לתקוף, בנוסף למאות, פחות כנראה, שהגיעו להרוג, או לגנוב, או לקחת ממה שהיה שלהם. כל האלפים נהרגו, אחרים נאסרו, משום שהוגדרו על פי חוקי המדינה החדשה כ"מסתננים".

הוויכוח אם הפלסטינים גורשו או ברחו הוא התחסדות. מרגע ששיבת מאות האלפים נמנעה, נהפכה גם המנוסה לגירוש. אוכלוסיות אזרחיות בורחות בעת לחימה, ושבות, בכל העולם (על היוצאים מן הכלל נשענים תמיד סניגורי ישראל). ואולם מניעת השיבה, ההרג, ודיונים פנימיים מלמדים, כיצד הוגדרה בהדרגה, אם גם במהירות, "בעיית הפליטים" כבעיה ביטחונית.

את רדיפת המצליחים לחזור ביצע בכפרים הממשל הצבאי, שקיומו הבטיח, עד פירוקו המעשי ב-1967, את הפקעת האדמות המסיבית ואתה את מניעת השיבה. האמת היא, שלא כל מנהיגות המדינה במשך המלחמה הפנימה שהצבא ודוד בן גוריון מתכוונים "לטהר" את הארץ, ולכן בחלקה לא ידעה כלל מאין לגרש ומאין לא לגרש, אם להתיר את השיבה, אם לאו. בהתכתבויות של קיבוצים, למשל, אפשר לראות, עד כמה הנימוקים המוקדמים לאי-שיבה לא היו "ביטחוניים". קרית ענבים, למשל, חשק באדמות אבו גוש ודרש לגרש את תושביו. מכל מקום, לא היה "קונסנסוס" מיידי נגד השיבה.

הירי על המפגינים בצפון כ"הגנה על הריבונות" היה השבוע מה שישראל עשתה גם קודם: ירי בפלסטינים הסבורים כי זו ארצם בניגוד לחוק. את החוק חוקקו מי שגירשו, כמובן. הנקודה הזאת משיקה לשאלת האי-לגיטימציה של ישראל. הפניקה לנוכח המלה "שיבה" נובעת מכאן. אלא שכדי להבין עד כמה קיצוני בנימין נתניהו ועד כמה הוא משתייך לגרעין הקיצוני של חזית הסירוב יש להקשיב לקלישאות שלו על "אנחנו מוכנים לוותר על חלקי מולדת". על מה בדיוק הוא מוותר בגדה? באיזה פרק מספר יהושע הוא חי?

על המדוכה אין עומדת כלל שיבת הפליטים לישראל. אם המאבק על פלסטין נהפך לדה-לגיטימציה של ישראל, הרי זה משום שממשלותיה מתעקשות לדבר באותה לשון על מדינה פלסטינית ועל "חורבן". על הפרק עומדת שאלת חזרת הפליטים למדינה הפלסטינית לצד ישראל. אין לישראל דרך אחרת להשתתף בפתרון מה שיצרה בתמימות מזוויעה ב-1948.

ישראל, התפאר שמעון פרס באחת מהשתפכויותיו, הפכה לגן פורח. ובכן, גן פורח לא. די לראות את בתי החולים. אבל מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שקיבלה ומקבלת תמורת כל אזרח יהודי שלה מיליוני דולר, במשך שנים. לא היתה עוד מדינה שרמת חייה נבנתה באמצעות מימון חיצוני גבוה כל כך, בלא קשר למשאביה. המדינה הפלסטינית בעזה ובגדה, אם רק תזכה למחצית הסכומים, תצליח בלי שום ספק לכונן את עצמה כשכנה משגשגת.

העניין לא ייגמר, עד שגם המוני הישראלים יתפשו כי זהו האינטרס הקיומי שלהם: להתפייס ולסגת מכל השטחים. בינתיים, נשארנו עם אינפלציית "נכבה" בעברית, כולל רדיקליות-בגרוש בעיתונים ובאינטרנט, הפגנות זעירות וקולניות, ותגובה רגילה של צה"ל. הכלבים נובחים, אומר הממסד, והשיירה עוברת. את הפצועים וההרוגים יאספו אמבולנסים של הסהר האדום. שהשמאלנים יתרמו דם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו