בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | ניצחון גדול למסך הקטן

"מילדרד פירס", יס דרמה, 22:05

תגובות

בזמן שבארץ עובדים על גרסאות כיסוי לסיטקומים "בנות הזהב", "נשואים פלוס" ו"כולם אוהבים את ריימונד", רשת HBO החליטה להרים הפקה מחודשת לסרט "מילדרד פירס". יחי ההבדל הקטן. צריך הרבה אומץ/חוצפה בשביל לגעת במלודרמה הקלאסית הזו מ-1945 אבל ב-HBO יש הרבה משני המשאבים האלו, כמו גם כיסים עמוקים ואורך רוח.

המיני-סדרה בעלת חמשת הפרקים מספרת בסבלנות רבה את סיפורה של מילדרד, הנאלצת לפרנס את עצמה ואת שתי בנותיה בכבוד על רקע השפל הכלכלי של שנות ה-30. צריך לשאול מה הטעם. עברו כמעט 70 שנה מאז הסרט המקורי, אז מה נזכרו פתאום? הרי לא חסרים סיפורים חדשים לספר. "מילדרד פירס", כמו גם "נשואים פלוס", היא קלאסיקה שעומדת פלוס מינוס במבחן הזמן אז אולי מוטב לאפשר לה לנוח על משכבה בשלום. התשובה היא שהטלוויזיה ובוודאי בית הפקה בוגר כמו HBO יכולים להעמיד בפני יוצר הסדרה טוד היינז אפשרויות שלא עמדו בפני הבמאי מייקל קורטיז ב-1945.

כבר נכתב המון וגם אני התייחסתי פה בעבר לעליונותה של הטלוויזיה על הקולנוע בשנים האחרונות. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא רוחב היריעה שהטלוויזיה מאפשרת. סדרה של חמישה פרקים יכולה לפרוס בכבוד את סיפורה של משפחת פירס אשר נסוב על פני מעל עשור. פעם היו בהוליווד הרבה סרטים כאלה, שדהרו במשך 200 דקות על פני כמה דורות. הם עשו את זה היטב, אבל עצוב לחשוב אילו רגעים הפסדנו לטובת הדהירה הבהולה הזו. גם "מילדרד פירס" המקורי סיפר סיפור מצוין בהתחשב באפשרויות שנתנו לו. אבל הקצב ההוא, העלילה שרצה קדימה על חשבון אמינות של רגעים קטנים והמשחק המלודרמטי של ג'ואן קרופורד, לא מתאימים לנטורליזם של הטלוויזיה בימינו.

לעומת זאת, הסדרה הנוכחית מושכת אותנו פנימה באטיות משכנעת. לדוגמה, עד סוף הפרק הראשון (ששודר אמש), אין רמז לרשעותו של הנבל הראשי בסדרה. עם הזמן מתגלות מערכות היחסים המלאות ואופייה השלם של כל דמות. הסדרה משיגה זאת עם עומק ומורכבות שסרט קולנוע היה מתקשה להעביר.

מתוך אורך הרוח של הסדרה מוכתב הכל - המשחק, התגלגלות העלילה, האמינות. היינז יצר מוצר שונה לגמרי מהסרט שהיה לו השראה. השוני בולט במיוחד כשמשווים את ההופעות של השחקניות הראשיות. מטבע הדברים שתי המילדרדיות, גם ג'ואן קראופורד (1945) וגם קייט וינסלט (2011), מחזיקות את ההפקה על כתפיהן. אבל בעוד קראופורד מציגה מילדרד מלודרמטית ולרגעים מפלצתית, זו של וינסלט הרבה יותר אנושית, מוכרת, מובנת. במקרה היא ממוקמת בקליפורניה המרוששת של 1931. באותה מידה יכלו להציב אותה בכל עיר אמריקאית אחרת שעוד מושפעת מהמיתון העולמי של 2008. וזו סיבה מספיק טובה למחזר סרט ישן וטוב.



''מילדרד פירס''. עומק ומורכבות שסרט קולנוע מתקשה להעביר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו