בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים גנז | מי אחראי לנכבה

תגובות

דוברים ישראלים מאשימים את הפלסטינים בנכבה שלהם. הם נתלים בעיקר בסירוב הערבי לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. אין מה שמגלם את המרכזיות של הטיעון הזה בשיח המיינסטרים הציוני כמו השימוש התכוף שעושה בו דובר מרכזי של המיינסטרים הזה, פרופסור שלמה אבינרי. במאמרו למחרת יום העצמאות ("כאב הפלסטינים ואחריותם", "הארץ", 11.5). אבינרי טוען, כי "ההחלטה לצאת למלחמה נגד החלטת החלוקה של האו"ם היתה משגה מדיני ומוסרי נורא של העולם הערבי". משגה מדיני ודאי היא היתה. אבל האם היתה גם משגה מוסרי, שלא לדבר על משגה נורא מן הסוג הזה?

כשמשיבים לשאלה זו יש להבחין בין שתי נכבות פלסטיניות. אחת היא הכללית והלאומית, זו שגרמה הציונות בכללותה לערבים. אלמלא הציונות וניצחונה ב-1948, הם לא היו מאבדים שלושה רבעים של הטריטוריה שהיתה ברשותם ולא היו מתפצלים בין הגדה, עזה, ישראל וארצות רבות אחרות. הנכבה השנייה היא ספציפית ואישית, ומתמצה בעקירת 600 אלף מתוכם ממקומותיהם והפיכתם לפליטים.

תלונות מוסריות יכולות להיות לפלסטינים על שתי הנכבות. אשר לכללית והלאומית - אף על פי שהחלטת היהודים לנוכח רדיפתם באירופה לממש את הגדרתם העצמית בארץ ישראל היתה מוצדקת, מפני שארץ ישראל היא הטריטוריה היחידה שעמה היתה ויש ליהודים זיקה היסטורית לאומית, הערבים לא היו מעורבים ברדיפת היהודים באירופה. החלטת האו"ם לאחר השואה לעמוד לימין היהודים ולהטיל רק על הערבים את המחיר הטריטוריאלי של ההגדרה העצמית הזאת, בלא מתן ביטוי כלשהו להכרה במחיר הזה ובלא ניסיון להשתתף בו, לא היתה יכולה להיות קבילה, מבחינתם. אסור לא ליהודים ולא לאירופים לשכוח, שבמחזה הרשעות האירופי כלפי היהודים היו הערבים צופים מן הצד.

אשר לנכבה הספציפית והאישית - גירוש של יותר מ-600 אלף פלסטינים והפיכתם לפליטים: הגירוש הזה היה נפשע, אף על פי שהמלחמה שבמהלכה נעשה היתה צודקת. הגירוש היה נפשע למרות העובדה שהציונות, כפי שהיה אפשר לפרש אותה בזמן המלחמה, היתה צודקת.

ישראל אחראית לגירוש, ועליה להכיר באחריותה, גם אם יש נימוקים (מכריעים, לדעתי) לא לעשות זאת בדרך של שיבה המונית של הפליטים.

אם דוברים מרכזיים של האליטה הציונית כאבינרי ימשיכו לייחס את צדקת הציונות לחטאת הערבים ולהטיל את האחריות כולה עליהם, במקום להבין שהציונות צדקה למרות צדקתם, ולא כי צדקה בגלל אי-צדקתם - לא יוכל לשרור שלום צודק ויציב בין יהודים לערבים בארץ ישראל.

החובה להבין את הצד האחר מוטלת כמובן לא רק על האליטות הציוניות, אלא גם על הערביות. אבל תחילה עלינו להבין את המחיר ששילמו הערבים על הציונות, ולהכיר את ההצדקות שהיו להם להתנגד לה, למרות צדקתה. את עצמנו אנחנו צריכים לקשוט תחילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו