בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאב שטרנהל | עם הראש בקיר

תגובות

בנימין נתניהו נוסע לוושינגטון בתקופה שהיא אולי ההזדמנות האחרונה להפוך את כינון המדינה הפלסטינית ממבצע עולמי אנטי ישראלי לפרויקט ישראלי, אמריקאי ואירופי משותף. הקמת מדינה פלסטינית ריבונית היא היום כורח באותה המידה שהציונות היתה כורח. כמחצית החברה הישראלית מסכימה ככל הנראה עם דעת הקהל המערבית ועם ממשלות המערב על העיקרון, ולפיו לערבים הפלסטינים אותה הזכות לעצמאות ולריבונות כמו ליהודים הישראלים.

אילו היה נתניהו מנהיג ראוי לשמו, המבין את תהליכי העומק המתרחשים מתחת לאפו ומנסה להפיק מהם את המיטב, הוא לא היה חושב ומדבר כמו מדריך בתנועת הנוער של בית"ר. במסעו באמריקה יעדיף נתניהו להישען על אייפא"ק, גוף המייצג את המיעוט הימני של יהודי ארצות הברית ומסמל את העבר ההולך ונמוג של הקהילה היהודית. שם, כמו במרכז הליכוד, אפשר עדיין לדבר על ארץ ישראל כשייכת ליהודים בלבד.

מגישה זו בדיוק, המתעלמת מזכויות הפלסטינים, סולדים הצעירים, המשכילים והליברלים. באוניברסיטאות, בתקשורת ובחיי התרבות כוחות אלה כבר דוחקים הצדה את השמרנים. עד כמה הידרדר כוחו של הימין היהודי במבצרו בניו יורק יעיד כישלונו למנוע מטוני קושניר לקבל דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק.

מקרה אחר, שלא הגיע לתקשורת, אך הוא משמעותי עוד יותר, היה הניסיון למנוע ממרצה צעיר פרו-פלסטיני לקבל משרה בברוקלין קולג'. בלחץ הימין הפרו-ישראלי בוטל המינוי המתוכנן על ידי נשיא המוסד, אך בעקבות התקוממות הסגל האקדמי זכה האיש במשרה. אם בברוקלין אין הימין מסוגל להשיג תוצאות הרצויות לו, נקל לתאר את מצוקתו במקומות אחרים.

לכך יש להוסיף את הלחצים למען חרם אקדמי וכלכלי, הנוצרים בעולם מתוך הכרה שאין דרך אחרת לאלץ את ישראל לשים קץ לכיבוש. קרוב יותר אלינו, יציאת חברת דויטשה באן מהשותפות בהנחת קו הרכבת מתל אביב לירושלים היתה צריכה לגרום זעזוע, אך אצלנו מעדיפים להתעלם מהמציאות. בגלל העיוורון והאטימות ישראל הופכת בהדרגה ממקור לגאווה ומושא להערצה למטרד, אם לא לאובייקט של איבה גלויה.

כך קרה, שבאשמתנו היתה בעיית הכיבוש לעניינו של העולם המערבי כולו, והפלסטינים היו לקהילת חסות של המערב. מול מעצמה כובשת, אטומה וצדקנית גם יחד, המערב חש אחריות מוסרית ופוליטית לגורל הפלסטינים, כפי שבעבר חשה דעת הקהל שם אהדה עמוקה כלפי מדינת היהודים.

תחושת אחריות זו גברה בשנים האחרונות כשהתברר, כי הימין הישראלי אינו מתכוון להיענות לתביעות הפלסטינים לחירות ולעצמאות. תחת הכיסוי של שיקולי ביטחון ומלחמה בטרור מסתתר הנימוק האמיתי, האידיאולוגי: בעיני הימין, הכרה בזכות הלאומית השווה של הפלסטינים משמעותה ויתור על הבלעדיות היהודית לבעלות על ארץ ישראל. מבחינת אנשי חזית הסירוב הישראלית, הכרה בשוויון זכויות יהודי-ערבי, בתוך גבולות הקו הירוק ומחוצה לו כאחד, משמעותה האמיתית היא בגידה בהיסטוריה היהודית. מאחר שמי שמוכנים עדיין לקנות נימוק מהסוג הזה הולכים ומתמעטים בעולם, ישראל נמצאת במסלול התנגשות עם כל תומכינו ובעלי בריתנו, שבסופו היא עלולה להיהפך למדינה מצורעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו