בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | ילקוט של כזבים

תגובות

אני מסכים עם רונן שובל ("השלום וכזבי הנכבה", "הארץ", 16.5), כי סיבת היסוד למה שאירע לפלסטינים ב-1948 היתה שהם דחו את תוכנית החלוקה ופתחו במלחמה שמטרתה היתה לחסל את מדינת ישראל. כיוון שאין עד כה נכונות פלסטינית להתמודד עם אחריותם ההיסטורית, יש פגם מוסרי כבד בשיח הנכבה.

אולם שובל מעמיס על עמדה זו תלי-תלים של טענות שאין להן ביסוס. דווקא בעקבות מאמרו המחפיר של מחמוד עבאס ב"ניו יורק טיימס", שאין בו זכר לכך שהערבים דחו את תוכנית החלוקה ויצאו למלחמה נגד ישראל, צריך לדבוק באמת.

ראשית, שובל טוען כי "בשנת 1948 רוב תושבי הארץ הערבים היו מהגרים חדשים שהגיעו בעקבות השגשוג הכלכלי שהביאה הציונות". אין לזה שחר. הגידול באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל אינו חורג מהנתונים בארצות השכנות, ואין שום סימוכין להגירה ערבית מאסיבית לארץ. ביפו היו אמנם עובדי נמל מן החורן ובחיפה היו סוחרים, נוצרים ברובם, מלבנון, אך היישוב הערבי בגליל, באזורי ההר, כמו גם ביפו, בירושלים ובשפלת החוף, היה מקומי. לא כדאי להפריח שטויות.

שנית, שובל טוען, כי "רוב הערבים שנטשו את ישראל עשו זאת מרצונם, בהוראת הוועד הערבי העליון". אין שום עדות ושום מסמך, המאששים קביעה כזאת. במציאות המורכבת של 1947-1948, עם התחלת ההתקפות הערביות על היישוב היהודי, היו ערבים שעזבו מרצונם (בני האליטות הערביות ביפו ובירושלים היו הראשונים לעשות כן). היו כאלה שנסו מפחד, בייחוד לאחר הטבח בדיר יאסין. היו מקרים, כמו בחיפה, שבהם ראשי היישוב העברי התחננו בפני הערבים שלא יעזבו - והיו כאלה שגורשו. באווירת המהומות והלחימה, נפוצו פה ושם גם שמועות על הוראה של ההנהגה הערבית לאוכלוסייה לעזוב. אך למרות מחקר של עשרות בשנים, לא נמצא עד היום שום מסמך, או שידור, המעיד כי ניתנה הוראה כזאת.

יתר על כן, מלחמת 1948 התאפיינה בקריסת המנהיגות הפלסטינית, שלא הצליחה ליצור פיקוד צבאי אחיד או מסודר. לחשוב כי הוראה כזאת - גם אם היתה קיימת - היתה מביאה מאות אלפי בני אדם לנטוש את בתיהם, עומדת בסתירה למציאות החברתית והפוליטית של היישוב הערבי, שכישלונו נבע במידה לא קטנה מהעדרה של הנהגה לגיטימית ואפקטיבית (כשל זה קיים עד היום, למרות מה שנראה כהסכם בין הפתח לחמאס).

שלישית, שובל קובע כי "הנהגת הערבים בראשות המופתי חברה לנאצים וקידמה את הפתרון הסופי". נכון שהמופתי בילה את מלחמת העולם השנייה בברלין הנאצית ותמך בהשמדת היהודים. אך כשם שלמדנו כי אי אפשר להטיל אחריות ואשמה על כל העם הגרמני בגלל פשעי הנאצים, אי אפשר להטיל אחריות ואשמה קולקטיביים כאלה על כלל האוכלוסייה הפלסטינית.

רביעית, עם כל הרצון שלא להתעלם מן האחריות של מדינות ערב לגורלם של היהודים במדינות הערביות, לנסיבות עזיבתם ונישולם מרכושם, יש גבול להקבלת מעמדם למעמד הפליטים הפלסטינים. לפחות מן הבחינה הציונית, יהודי ערב חזרו למולדתם - ישראל ומדינת ישראל אף עודדה אותם בדרכים רבות, ולעתים גם שנויות במחלוקת.

קיצורו של דבר: הציונות אינה זקוקה לשקרים תעמולתיים. הם רק מקשים על האמת הציונית הפשוטה, שהיא זכותו של העם היהודי ליהנות מהגדרה עצמית ולהיות עם חופשי בארצו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו