בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רמי לבני | פטריוט ישראלי הוא פטריוט פלסטיני

הזירה

תגובות

ציוני גמור אני, יש אומרים קנאי אפילו. באנכרוניזם תהומי, אני עדיין מחמיץ פנים אל חברים שנסעו ללמוד בחו"ל ומתמהמהים לחזור, עדיין לא מתאפק מלהציק ליהודים אמריקאים המומים ולטעון שמקומם האמיתי בישראל, עדיין מוצא את כתבי הרצל ובן גוריון רלוונטיים.

ועם כל זאת, אני מוצא את עצמי בעת האחרונה מזדהה באופן עמוק עם המסע הפלסטיני לעצמאות, שאמור להתממש בספטמבר בהכרה באו"ם. כפטריוט ישראלי איני מרגיש כל סתירה בהשתתפות מן הצד ברגעי השחרור של הפלסטינים. אמנם בימינו מחויב לכאורה כל איש שמאל הגון להקדים לכל עמדה בזכות סיום הכיבוש את הטיעון ש"אנחנו לא עושים את זה בשבילם, המוסר לא מעניין אותי אלא האינטרסים", אמירות שמבדלות אותו מיפי הנפש שרוצים לסיים את הכיבוש בשביל הערבים. אך הרטוריקה הזאת, יש לומר, ילדותית למדי. עלינו לייחל לעצמאות פלסטינית מכל הסיבות גם יחד: ציוניות, מוסריות, כלל-אנושיות והיסטוריות, כיהודים, כבני תרבות וכבני אדם.

הסיפור הפלסטיני הוא לא רק הנרטיב האחר, לא רק התשליל של הסיפור שלנו - הוא כרוך בסיפור שלנו ללא הפרד. בדרכים כה רבות וסבוכות היו הטרגדיות של כל עם גם הטרגדיות של הצד השני, והתפישות העצמיות של כל עם השתקפו באלו של זולתו. היריבות על מרחב מחיה אחד, על בכורה מוסרית ועל אהדת העולם עיצבה את התפתחותם של שני העמים, ובד בבד יצרה בין ההיסטוריות שלהם תלות הדדית, שותפות גורל פרדוקסלית. קווי העלילות הישראלית והפלסטינית, שהתנגשו זה בזה באכזריות, חייבים להגיע לשלב הפתרון וההשלמה, שיעניק משמעות לעברם ויאפשר להם עתיד. עצמאות פלסטינית היא התקדמות דרמטית לקראת שלב זה.

איש אינו יודע מה יקרה בספטמבר ולאחריו, והכל עלול עוד להסתיים במפח נפש או חלילה בפרץ אלימות. אך כבר כעת אפשר לומר, כי אנו עדים לשעתם היפה של הפלסטינים. לפני כשנתיים הכריזו יו"ר הרשות מחמוד עבאס ("אפרוח מרוט נוצות שמייצג את עצמו בלבד") וראש ממשלתו סלאם פיאד ("זר ומנותק מהשטח"), שבספטמבר 2011 תוקם המדינה הפלסטינית. אמרו. איש בישראל לא התייחס אליהם ברצינות, ועולם כמנהגו נהג. היו להם מעט מאוד קלפים ביד. ישראל עמדה בסרבנותה והעולם באדישותו; המציאות הפנימית היתה בלתי אפשרית: קרע בין עזה לגדה, שליטה אפקטיבית בשטח קטנטן ומפוצל.

בהעדר שיחות של ממש עם ישראל, שקדו אבו מאזן ופיאד על בניין אומה: השלטת חוק וסדר ושיפור המצב הכלכלי, ולא פחות חשוב מכך - שיקום הלאומיות הפלסטינית. הפלסטינים יצאו מוכים מעשור של תבוסות וקטסטרופות חיצוניות ופנימיות: החל באינתיפאדה השנייה וכלה במלחמת פתח-חמאס. הם איבדו אמון באפשרות שאי פעם ישתחררו מהכיבוש ויחיו חיים נורמליים. ההנהגה השפויה, הנבונה והאמיצה של אבו מאזן-פיאד עשתה לעם הפלסטיני מה שעשתה מלחמת יום הכיפורים למצרים והמאבק הבלתי אלים של מהטמה גנדי להודים - היא החזירה להם את האמונה בעצמם ובעתידם, והציבה להם יעד פוליטי למימוש.

מתחת לאפנו, כחלוף שנתיים מהצבת היעד, נראה שהפלסטינים הצליחו. הם הצליחו לכפות על ישראל, על ממשל אמריקאי מסויג ועל העולם את לוח הזמנים שלהם ואת העקרונות החדשים, שעל פי הם נחושים לנהל מעתה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא עוד השלמה עם ההתנחלויות. לא עוד משא ומתן עקר ולא סימטרי עם ישראל. לא עוד עצמאות במועד כלשהו בעתיד הרחוק, שמותנית באלף תנאים ונסיבות וברצון הטוב של אחרים. לא עוד. מדינה. עכשיו.

כיצד זה יסתיים? אין לדעת. אך פטריוטים ישראלים צריכים לאחל לפלסטינים הצלחה. בימים אלה, להיות פטריוט ישראלי זה להיות פטריוט פלסטיני.

הכותב הוא יו"ר (משותף) של יוזמת "דרישת שלום - בונים מחדש את מחנה השלום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו