בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | צ'ה אובמה

תגובות

וושינגטון

נאומו המזרח תיכוני של נשיא ארה"ב ברק אובמה, ביום חמישי שעבר, הוא מסמך פוליטי מכונן. אובמה הציג בו דוקטרינה של שינוי פוליטי, שביסודה מאבק אזרחי לא-אלים על זכויות אזרח והגדרה עצמית. הוא מאמין בכוחם של ההמונים לכפות את השינוי על המנהיגים, החרדים לשמירת הסטטוס קוו וממאנים להיפרד מכוחם. תפקיד אמריקה לשמש להם דוגמה, לעודד אותם ולתמוך בביסוס הדמוקרטיה שתחליף את הרודנויות העריצות, אבל האחריות לשינוי מוטלת על העמים. אם ייצאו לרחוב ויתבעו את המגיע להם ינצחו.

אובמה מצטייר בנאום כרדיקל, שבא לערער את הסדר הישן, המאובן והלא צודק. הוא התיאורטיקן של מהפכת ההמונים הערבית, כפי שקרל מרקס פיתח את הדוקטרינה שלו על רקע מהפכות "אביב העמים" האירופי ב-1848. מרקס הטיף למלחמת מעמדות, ואובמה קורא למאבק המדוכאים במדכאים.

תפישתו ההיסטורית של אובמה מקדשת את מאבק היחידים, שהעזו להתריס נגד העריצות. בנרטיב שלו, כך הוקמה ארצות הברית, במרד מסים נגד המלך הבריטי. כך הציתה רוזה פארקס את המאבק לשוויון אזרחי באמריקה, כשסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לנוסע לבן. אלה הגיבורים של אובמה: "לפעמים מעשים של אזרחים רגילים מציתים תנועות שינוי, כי הם מבטאים כמיהה לחירות שנבנתה במשך שנים". עכשיו הוא מקווה שהדוגמה האמריקאית, של אומה שהוקמה "במרד נגד אימפריה", שעברה מלחמת אזרחים כדי להעניק חירות וכבוד לעבדים, ושחוללה את תנועת זכויות האזרח "שבלעדיה לא הייתי כאן", תועתק גם במזרח התיכון.

אובמה שולל את שתי הדרכים החלופיות שנוסו כדי לעודד שינוי פוליטי: מלחמה כפויה מבחוץ, או הידברות עם המנהיגים. ג'ורג' בוש האמין בפלישה והפלת המשטרים בכוח, והתוצאות היו עגומות. אמריקה נגררה למעורבות יקרה וממושכת באפגניסטאן ועיראק, שאובמה מנסה לסיים, והמודל לא זכה לחיקוי. בלוב נגרר אובמה למלחמה רק אחרי שהמורדים המקומיים הסתכנו ויצאו להילחם בקדאפי, ומנהל אותה בכוח קטן ובלי התלהבות.

באותה מידה אין טעם בהידברות עם המנהיגים, שנהנים לשמור על כוחם ולא יוותרו עליו רק כי אובמה ביקש. אחרי נאום קהיר תקפו את אובמה על אדישותו למול הפגיעה הנמשכת בזכויות האדם באזור. הוא לא התרגש, והתערב רק אחרי שההמונים בתוניסיה ובמצרים יצאו לרחובות.

יש משהו בעמדתו: נניח שהיה מבזבז זמן בהתדיינות עקרה עם חוסני מובארק על רפורמות במצרים, כפי שעשתה שרת החוץ לשעבר קונדוליזה רייס. לאן הוא היה מגיע? לשחרור כמה דיסידנטים סמליים? הרי מובארק לא היה מקשיב לאובמה, מגלה את נפלאות הדמוקרטיה ומוסר את השלטון לצעירים מהכיכר. גם עכשיו, אובמה מעדיף לחלק ציונים ולתת עצות מרחוק, ומטיל את מעמסת השינוי על ההמונים המדוכאים.

אובמה מאוכזב ממנהיגי האזור, במדינות ערב ובישראל, שמעדיפים את שמירת הסדר הקיים, כבולים לעבר ומתנכרים להזדמנויות הגלומות בשינוי. אכזבתו נוגעת גם לסכסוך הישראלי-הפלסטיני: המנהיגים התעלמו מניסיונותיו להחיאת המו"מ והכשילו אותו, בנימין נתניהו בסירובו לזוז ומחמוד עבאס בפנייתו לאו"ם. לכן צריך לפרש את נאומו גם כקריאה לפלסטינים שייצאו לרחובות וימוטטו את הכיבוש הישראלי, שבעיני אובמה פסול מוסרית כמו הרודנויות בארצות ערב. הוא הציג לנתניהו ולעבאס דרך מילוט, אם יחזרו למו"מ על פי המתווה שהכתיב להם. אבל הסבירות שזה יקרה אפסית.

אם הפלסטינים רוצים להשיג הגדרה עצמית וזכויות אזרח, עליהם לנהוג כתוניסאים וכמצרים - לצאת למאבק המונים לא-אלים, ולסמוך על אמריקה שתיתן להם גיבוי ותמנע מישראל לירות בהם ברחובות. זה התרגום המעשי של דוקטרינת אובמה, יורשם המודרני של מרקס, טרוצקי וצ'ה גווארה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו