בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניבה לניר | עוגן חדש לסירוב

תגובות

המעקב אחר ביקור בנימין נתניהו בוושינגטון היה מאלף כמו צפייה בשחקן המקווה לתפקיד ראשי, זוכה בתפקיד המשנה ומנסה לגנוב את ההצגה. חישבו על האפשרות שג'ון מקיין, שרה פיילין או ג'ורג' בוש הבן היו לצדו של נתניהו, כמה נעים זה יכול היה להיות. אבל לצדו של נתניהו, או נכון יותר, משכמו של נתניהו ומעלה, עמד הנשיא ברק אובמה. ומאובמה לנתניהו יש מה ללמוד. והרבה.

דברים אלה נכתבים לפני נאום נתניהו בקונגרס. ובכל זאת, לא קשה להסתכן בהערכה כי הישגיו בוושינגטון יהיו מוגבלים. נתניהו לא חרג מנתניהותו. לא חזון ולא בשורה, לא מציאות משתנה ולא מזרח תיכון בתהפוכות, אלא התכנסות חרדתית בתוך 4,000 שנות ייסורי העם היהודי. הכרת אובמה בגבולות 1967 (כבסיס למו"מ על הגבולות שטרם נקבעו במזרח התיכון), מוקמה בידי נתניהו ברצף האסונות והתלאות היהודי. וזה, ככל הנראה, מה שיביא אתו מוושינגטון: ההתנגדות לקווי 67' תהווה עוגן חדש למדיניות הסירוב שלו, עוגן חזק יותר מהקפאת הבנייה. זה עצוב ומטריד.

רבים מאתנו זוכרים היטב את גבולות 67'. ישראל הגנה עליהם בהצלחה רבה. לכן אין צורך להעניק זכות שיבה למונח "המותניים של המדינה". התבגרנו ממנו. אנחנו זוכרים גם את 1973 - המלחמה שפרצה כאשר "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", וזוכרים שהפיגועים בירושלים ובתל אביב, בנתניה ובעפולה אירעו כשצה"ל החזיק בכל שטחי יהודה ושומרון. שמנו לב שהירי בצפון ובדרום החל ונמשך כשצה"ל פרוש לאורך גבולות בני-הגנה, והשכלנו להבין שלא נהר הירדן ולא גדר ההפרדה ימגרו את האיום האיראני.

לכן, כשאומרים לנו לא לגבולות "על בסיס 67'", אנו מבינים למה מתכוונים: לסירוב להתנתק מהשטחים. וכשאומרים שהגבולות אינם בני הגנה ורומזים לביטחון תל אביב ונתניה, מסרבים, למעשה, להתפנות מיצהר ומתפוח. וגם כאשר עייפנו מהעמדת הפנים והמשחקים בין ההיסטוריון נתניהו והמצביא אהוד ברק, אלה נמשכים ובכל פה. זה מטיף ומרצה, והשני מלהג על יוזמה מדינית אמיצה. מטע של עצי תאנה נטוע בין השניים. אך תחת תאנתם של המנהיגים האלה מסוכן לשבת.

"דווקא בגלל החברות הזאת, חשוב שנאמר את האמת", אמר אובמה בנאומו, "אי אפשר להמשיך את הסטטוס-קוו, וישראל צריכה לפעול בנמרצות כדי להגיע לשלום בר-קיימא". אובמה מציב את הסטטוס-קוו בלב העניין. אם ישראל לא תפעל בנמרצות, כדבריו, הסטטוס-קוו עלול להפוך לליבת הסכסוך בין ירושלים לוושינגטון.

כשצה"ל נתקע בלבנון, למדנו עם מנחם בגין, אין סיכוי ל"ותשקוט הארץ ארבעים שנה". בפרוץ האינתיפאדה למדנו זאת עם יצחק רבין. ראשי ממשלה שבאו אחריו למדו לאט (ומעט). ישראלים רבים, שחדלו להאמין בנתניהו ובברק שיעשו מהלך משמעותי לקרב הסדר, תולים תקווה באובמה, שיחלץ את ישראל והפלסטינים מהסטטוס-קוו שהצדדים תקעו בו את עצמם. קשה לראות את זה קורה בחודשים הקרובים. קשה לראות את זה גם בעתיד. לעומת זאת, אפשר לראות את הסטטוס-קוו מתמוטט לאינתיפאדה נוספת וסכסוך אלים בגבולות.

האופטימיות בדברי אובמה נבעה מן ההכרה שאנשים ועמים לוקחים את גורלם בידיהם. האם נעשה זאת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו