בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | שלום, נתניהו

4תגובות

"נאום חייו" המובטח של בנימין נתניהו חייב עכשיו להפוך במהירות לנאום סופו הפוליטי. השעה דוחקת, אין זמן, ומנתניהו כבר לא ייצא דבר. גם מאחזי העיניים, שבנו תלי תלים של ציפיות לקראת הנאום, שסיפרו לנו שנתניהו 2 שונה מנתניהו 1, ש"בר אילן 2" יעלה על "בר אילן 1", שהאיש "התבגר", "הפנים", "החכים" ו"התמתן", שהפיק את לקחי הקדנציה הקודמת שלו וכי עוד צפויות לנו ממנו "הפתעות מרעישות" - גם הם חייבים להודות עכשיו באמת המרה: במשרד ראש הממשלה יושב ליאוניד ברז'נייב הישראלי. איש האתמול, קפוא ונוקשה, לא מתפשר, אטום לרחשי הסביבה ועיוור לשינויי הזמן. אסור שכהונתו תארך חלילה קרוב ל-20 שנה, כמו ברז'נייב ההוא.

בימים הקרובים הוא עוד יוכל אולי להתבשם מתשואותיהם החלולות של הנבחרים האמריקאים. אבל כשיתפזר גם הקצף הזה מעל פני המים, תעלה במלוא עוזה השאלה: ומה עכשיו. או אז יתברר כי ראש הממשלה הזה סיבך אותנו. סיבך אותנו מאוד. את הפלסטינים הפסדנו מזמן, עכשיו גם את אמריקה של הבית הלבן. משתם הנאום, תם הסיכוי. לפניו לא ידענו (לכאורה) לאן מועדות פניו של ראש הממשלה; אחריו אנחנו יודעים את התשובה הנחרצת בבטחה: לשום מקום. לעוד רווח זמן שאחריו אין ולא כלום, זולת הסכנות המתגברות והסיכוי ששוב הוחמץ.

לזכותו ייאמר שהוא אינו הראשון. לא מעט מקודמיו התפלשו באמונה שהזמן הריק והאבוד ירפא כל פגע. תקופות ארוכות מדי היתה כאן האמונה בזמן האמונה היחידה. אבל הזמנים בוערים עכשיו הרבה יותר, המציאות משתנה במהירות לנוכח עינינו הנדהמות - ונתניהו בשלו. לא ולא ולא. לא לגבולות 67', לא לירושלים של שני העמים, לא לזכות השיבה, לא לתביעה הצודקת של הפלסטינים להיות בני חורין, ככל העמים.

עכשיו זה כבר ודאי: נתניהו יירשם בתולדות ישראל והעמים כהערת שוליים נשכחת. מה עשה? מה טבע? שאנחנו חיים ב"ארץ האבות" והמתנחלים אינם כובשים. יופי, ביבי. שהוא מוכן להיות "נדיב", בלי להבין שאנו ככובשים, בדיוק כמו שודדים, לעולם לא יכולים להיות "נדיבים", עלינו להיות צודקים. איננו "מוותרים" על דבר, אנו רק יכולים להשיב את הגזילה לבעליה ואת הצדק על כנו.

מי יקנה עוד את פירורי הפירורים שהשליך לעבר הפלסטינים והעולם? "תוכנית אלון", שאותה החיה עשרות שנים אחרי שמתה? פעם אולי עוד היו קונים בעולם לסחורה העבשה הזאת, לא עוד. יש עולם חדש סביבנו, נתניהו מסרב להכיר בקיומו. מה הוא יגיד עכשיו לעולם הזה, עולם ההתקוממויות העממיות, המאבק על החירויות וזכויות האדם? שהוא בעד חופש לעמי ערב אבל לא בבית ספרנו? מה יגיד למפגיני הגדר עד ספטמבר ולמרימי היד בעד מדינה פלסטינית, עולם ומלואו, בספטמבר? שמדובר בארץ אבות, אבותינו בלבד? שהקונגרס הריע לו?

בסוף עונת הנאומים הזאת יצטרכו גם הישראלים לשאול את עצמם: ומה הלאה? עיוורים וחירשים, נמשיך ללכת אחרי ברז'נייב הזה שלנו? ומה נעשה לנוכח הסער ההומה סביבנו? ומה נעשה עם אובמה, שאולי ייחלץ גם לפעול סוף סוף, ולא רק לדבר?

בנימין נתניהו יכול היה להיות איש עסקים מוצלח. הוא היה יכול להתעופף במטוסים פרטיים כאוות נפשו, בלי שאיש ישאל למקורם; להסתופף בהיכלות של עשירי תבל, ליהנות ממנעמי החיים, לבלות עם רעייתו ככל שיחפוץ, בלי שאיש היה שואל דבר. שגיאת חייו הגורלית היתה שפנה לפוליטיקה. בשביל מה סבל את כל זה, את כל המימונות והפריימריס, את הדילים והספינים, את הדני דנונים והחוטובליות, אם זה מה שהוא מתכוון להותיר מאחוריו? בשביל מה היה עליו לרוץ פעם אחת ופעם שנייה, אם מאחוריו הוא מותיר ריק ואסון שכאלו. למה זה מגיע לו, ומעל לכל, למה זה הגיע לנו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו