בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוריאל אבולוף | שתי מדינות, בינתיים

תגובות

מה בין טוב לרע? לפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס היה רעיון, שכדרכם של פילוסופים התגלגל לתרגיל מחשבתי: נדמיין את עצמנו ב"נקודת בראשית", מאחורי מסך בערות, בלא לדעת מי אנו ומה מקומנו בחיים - עשירים או עניים, יפאנים, ישראלים או סומאלים. בלא אותו ידע מוקדם, סבר רולס, נהיה כולנו מונעים על ידי אותם חששות ותקוות, ונגיע למסקנות דומות ביחס לפתרונות הצודקים לבעיותינו. אולי הגיעה השעה להטיל את שני העמים מאחורי מסך בערות, ולתהות: מבלי לדעת אם נקום יהודים או ערבים בבוקר המחר, באיזה מוצא מדיני נבחר היום, אל איזה עולם פוליטי נבקש להגיח מבעד למסך הבערות?

אין זה ניסוי פשוט, ובפרט כשההבדלים בין עם לעם גדולים לעתים מההבדלים בין אדם לאדם. כזה הוא גורלם של היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים, שיחסם השונה לאדמה פוער תהום פוליטית ביניהם. "בארץ ישראל קם העם היהודי", קובעת מגילת העצמאות, בה ולא מתוכה - ואילו בעבור הפלסטינים האדמה היא-היא מכוננת הזהות; ויתור על חלקיה, קל וחומר על רובה, קשה שבעתיים.

מכאן נובע התעתוע שברעיון המדינה האחת: מחד, היא תיאורטית לגמרי - בעתיד הנראה לעין אין סיכוי שתקום מדינה דו-לאומית, שכן "מדינה אחת" כמעט בהכרח תהיה ערבית, ולפיכך תעורר מלכתחילה התנגדות גמורה מצד היהודים; מאידך, היא מעשית עד כלות - לא רק בגלל המציאות המתהווה בשטח לאחר יותר מ-40 שנות כיבוש, אלא מכיוון שהיא עדיין מגלמת את המאוויים של ההנהגה הפלסטינית וחלק נכבד בציבור הפלסטיני.

התעתוע הזה לוכד אותנו בצבת. הפלסטינים חייבים לכאורה להציג חזות "מעשית", ולתמוך בפתרון שתי המדינות, אך בפועל הם כבולים בהכרח "המדינה האחת", ולפיכך מתנגדים לא רק להכרה בישראל כבמדינה יהודית, אלא אף לסייפא בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". הסוגיה הפכה בשנים האחרונות למוקש הנפיץ ביותר בדרך לשלום, חמור יותר מהמחלוקות בשאלות ירושלים, הגבולות, עתיד ההתנחלויות והפירוז. מה יכולים ישראל, הפלסטינים וארה"ב לעשות?

על מנהיגי ישראל לכונן מציאות חדשה במקום לקונן על המציאות הקיימת. במקום לחשוף ולהוקיע את התנגדות הפלסטינים להכרה בישראל כבמדינה יהודית, על נתניהו לגייס את כישורי ההסברה שלו לשכנוע הקהל המאתגר מכל - הציבור הפלסטיני. לפנות אליו ישירות ולהסביר לו את עמדת ישראל. אין זו משימה בלתי אפשרית. סקרי דעת קהל מלמדים על עלייה מתמשכת בשיעור הפלסטינים המוכנים לפתרון של מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. דווקא השיבה לפולמוס 48' עשויה להתברר כעז שממנו יצא מתוק. ככלות הכל, החלטת האו"ם 181, שעליה סמך אש"ף את ידיו, מורה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. ההחלטה עשויה לשוב ולשמש, בהתאמות טריטוריאליות, כבסיס העקרוני להסדר.

במקביל, על ההנהגה הפלסטינית לחדול מגניבת הדעת הכפולה, הן כלפי ישראל והן כלפי העם הפלסטיני, ולשוב לקרוא להקמת מדינה אחת על בסיס שיוויון גמור בין יהודים לערבים בין הנהר לים. זניחת פתרון "המדינה האחת" היה מהלך פרגמטי לכאורה בלבד. אותו "ריאל-פוליטיק" עשה שקר בנפשה של התנועה הלאומית הפלסטינית, שקר שנהפך גלוי לצד היהודי-ישראלי משעה שהועלתה (ונדחתה) התביעה המפורשת להכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים.

אלה המלצות סותרות לכאורה, אך משלימות למעשה האחת את רעותה. הקריאה הפלסטינית הישנה-חדשה אמנם לא תזכה להסכמת ישראל, אך תתקבל כעמדת פתיחה כנה למשא ומתן, העשוי להציע מוצא חדש מהסבך - גישה הפוכה לרעיון הסדר הביניים: במקום "מדינה אחת וחצי" (ישראל והשטחים) לפני הסדר קבע של שתי מדינות לשני עמים, הסכמה על פיתרון שתי המדינות כהסדר ביניים, הנתון - בתום שנות דור - לבחירה מחודשת במשאלי עמים משותפים. כעבור 20 שנה יכריעו במשותף אזרחי שתי המדינות אם רוצים הם לשמר את החלוקה, או להתאחד למדינה אחת. תנאי הפתיחה והניסיון ההיסטורי מלמדים כי החלוקה תיוותר בעינה, אך מי חכם וידע.

לבסוף, על ארה"ב להעניק גיבוי מוסרי ומעשי לשני המהלכים, ולהטעים - כפי שעשה אובמה בנאומו האחרון - את זכות ההגדרה העצמית כעיקרון מנחה לפתרון הסכסוך, המצע המשותף לכל הסדר מבעד למסך הבערות.

ד"ר אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו