בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי שריד | מאוחר מדי, מכוער מדי

תגובות

זכייה גדולה נפלה בחלקי: סוף סוף איפשרה מליאת הכנסת לוועדת החינוך שלה לערוך דיון פומבי ברצח העם הארמני. זה הדיון שסוכל עשרות בשנים, ממשלות לדורותיהן התנגדו לו בתוקף.

ודווקא הממשלה הזאת הסכימה. כל הח"כים הנוכחים הצביעו בעד, אין מתנגדים - פה אחד שמדיף ריח רע; מאוחר מדי, מכוער מדי, איכס.

לזהבה גלאון, שחזרה לכנסת בכוחות מחודשים, היה נאום יפה מאוד. כך תפסה את מקומה במרוץ השליחים והשליחות של תנועתה, היחידה בישראל לתבוע את עלבון העם הארמני ואת הלקח ההיסטורי מג'נוסייד מיותם - קורבנות בלי רוצחים. מבעוד יום איחלתי לה שתצליח במקום שקודמיה - ראשי מרצ - נכשלו; והאיחולים עלו יפה.

אך לא הם שהפכו את הקערה הפרלמנטרית על פיה, והסיבה למהפך ברורה: סר חינם של הטורקים בעיני הישראלים, שמוכנים אפילו לוותר על חמודות אנטליה ופיתוייה; עד כדי כך רב רוגזם. עכשיו נדגים להם מה ייעשה למדינה, שישראל אינה רוצה עוד ביקרה - נושיב אותה בכיסא הנמוך; נקמה בגויים. עכשיו נראה להם מאיפה משתינים הדגים, שהוגשו לנו כמטעמים-כאשר-אהבנו במלונות טורקיה ובמסעדותיה.

אז הראינו להם, ואיך אנחנו נראים: כל נימוקי העבר בעד הטורקים שקעו בבת אחת אל תחתית כוס הכעס, שבה ישראל ניכרת במיוחד. היו אלה, כזכור, נימוקים עמוקים מני ים השיש, שמנהיגינו שיוו להם אופי מוסרי, ואף ליוו אותם בהגיגים היסטוריוסופיים.

לפני 11 שנה, ביום הזיכרון ה-85, באתי לכנסייה הארמנית בירושלים, ו"כבן אנוש, כיהודי, כישראלי וכשר החינוך של מדינת ישראל" - כך הצגתי את עצמי - דיברתי על הצדק ההיסטורי שחייב להיעשות, על מחויבותו המיוחדת של העם היהודי לעם הארמני, ועל תוכניתי להנחיל לתלמידינו את המשמעות האוניוורסלית של רצח עם.

השערורייה פרצה מיד. ראש ממשלתי הסתייג בחריפות, ולאהוד ברק הצטרף שמעון פרס חיש: "את האירועים האלה", אמר, "מוטב להניח להיסטוריונים ולא לפוליטיקאים". הוא נאלם בשבוע שעבר, כשמתוך לא לשמה בא לשמה, וקול שמעון לא נשמע.

הטורקים הכריזו עלי אז כאישיות-בלתי-רצויה. גם הם, כמונו, מתבלבלים לפעמים בין יריבים לידידים, ואני מחזיק עצמי לידידם. טורקיה היא היום מעצמה מתפתחת, דוגמה לפריחה כלכלית, המכלכלת בתבונה את ענייניה בזירה האזורית והבינלאומית. היא גם ההוכחה שממשל איסאלמי אינו בהכרח איראני, ואירופה טועה מרה כשהיא נועלת לאנקרה שער, במקום לפתוח.

האיש הרע - טייפ ארדואן - טוב לטורקים, והוא שב ונבחר ברוב הולך וגדל. השבוע סיפר, שניסה לשכנע את החמאס להכיר בישראל, וימשיך לנסות.

דווקא מתוך הערכה לטורקיה, אני מתקשה להבין את עמדתה האטומה בסוגיה הארמנית. הרי לא ידיו של הדור הזה שפכו את הדם לפני 100 שנה; הרי מדינות רבות קיבלו על עצמן אחריות לפשעים שנתבצעו בשמן מזמן. רק השבוע ביקרה המלכה ברפובליקה של אירלנד, והציעה למארחיה חרטה והזדהות עם כל מי מהאירים שסבל אי פעם מיד אנגליה. לא ברור למה טורקיה לבדה עומדת במריה.

אך די ברור למה ישראל תמכה בה כל השנים. מעבר לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים, מסתתר כאן דבר-מה נוסף: אם כל אחד יתחיל להכיר באסונו של האחר - בחלקו שלו בנכבה - אנה אנו באים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו