בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | לא-כלום תמורת שום דבר

תגובות

עם עליית הפשיזם באיטליה נפגש הדיפלומט ושר החוץ הבריטי, הלורד קרזון, עם בניטו מוסוליני ושאל אותו ישירות מה תוכניותיו בתחום יחסי החוץ. מוסוליני השיב במלים האלמותיות: "מדיניות החוץ שלי היא 'לא-כלום תמורת שום דבר'".

השבוע, בסדרת הרסיטלים שנתן בוושינגטון, הדגים וירטואוז-הנאמת בנימין נתניהו עד כמה התפתחה הלשון הדיפלומטית מאז אותם זמנים ברוטליים; איך השתדרגה אמירת ה"לא" מפשטנות בוטה לז'אנר אמנותי בפני עצמו, מסולסל ומעוטר לא פחות מיצירות הבארוק. ואמנם, כפי שהוכיחו הן מנהיגי ישראל והן המנהיגים הפלסטיניים - כיום אפשר להגיד "לא" בניואנסים וגוונים רבים כל כך, עד שהוא נשמע כמו "כן" נלהב; סרבנות מוטבעת ועיקשת יכולה להיעטר בהתניות והסתייגויות רבות כל כך - עד שהיא יכולה להישמע כמו תקווה יוקדת, ועוד לקצור "סטנדינג אוביישן".

מבחינה זו, אין סתירה בין התקווה שנאום נתניהו בקונגרס יתברר כ"נאום חייו" ובין תחושת ההחמצה שהובעה לאחר מכן. להיפך - הדברים משלימים זה את זה: זה היה אכן "נאום חייו" - פסגה יצירתית, שאליה טיפס בהתמדה ראויה לשבח עוד מימי "ייתנו - יקבלו". ומי שקרא את ספרו "מקום תחת השמש" יכול רק להעריך את העקביות והבהירות שבהן חצב את טיעוניו במשך השנים, עד שזיקק אותם לכלל שלמות במופע האחרון.

אך לחוש "החמצה" בעקבות הנאום? דומה הדבר לאכזבה מכך שפסל-מזרקה של ברניני אינו יוצא במחול החרבות. כשם שיש להסתפק בהערכת האמנות והפיוט המפוסלים בכל קפל בגד ושריר של הפסל - כך יש להסתפק בהתפעלות מהניואנסים הווקאליים של נתניהו, מהווריאציות הרטוריות, מהבאס הערב, מהמבטא העסיסי כמו אפרסק בשל מווירג'יניה. אך להתאכזב? ממה, בעצם?

מלכתחילה היתה זו טעות אופטית לראות בנתניהו מדינאי פורץ דרך, ולא מגה-מרצה, שהפסימיות, ההתנצחות, הדשדוש במקום והפטליזם הם חומרי הגלם של אמנותו. וכיוון שלסוג אמנות זה דרושים שני צדדים - נתניהו והפלסטינים כמו ירדו לעולם כרוכים יחד. אין כמוהו להצביע על פתלתלותם, כיסופיהם הנלוזים, אלימותם; אין כמוהם לדחותו בשאט נפש כמעט נהנתנית. שני הצדדים מפרכסים ומעצימים זה את זה באותו ריקוד טנגו אינסופי של לא-כלום תמורת שום דבר, וחוזר חלילה: עוד בטרם שמע סאיב עריקאת את ה"כן, אבל" - וכבר אמר את ה"לא", שנתניהו חיכה לו רק "כדי להוכיח", וחוזר חלילה.

נדיבות? תקווה ורצון טוב של מי מהצדדים? מעוף ואומץ? חכו עם זה לאנשים אחרים, לתקופה אחרת. אולי לרנסאנס.

באחד הימים, כאשר אנשים ינסו להיזכר באפיזודה השנייה של נתניהו, אולי יכירו לו טובה על האתנחתה הקומית-משהו שסיפק לשנתיים-שלוש ממרחץ הדמים, מהמלחמות ומהפיגועים - אתנחתה שבה עסקו הכל בהיסטוריה, ברטוריקה, באורכי זמן של מחיאות כפיים, בדקויות מילוליות פיקחיות כמו "התנחלויות" ו"גושי התיישבות" ו"קווי 67'" בלי או עם ה"א הידיעה. מה עוד שהניסיון מלמד, שלכל תקופה כיפית כזאת (בדומה לזאת שבה ישראל גלילי ומשה דיין השתעשעו בין "שטחים", "השטחים" ו"מדיניות שבעל פה" לעומת זו ש"בכתב") - כמו ללא-כלום עצמו - יש נטייה להסתיים בחטף ובהפתעה, בפיצוץ וביבבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו