בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | עם אחד, מפלגה אחת

תגובות

הליכוד היא המפלגה הגדולה בישראל, הכי גדולה בתולדות ישראל, הכי גדולה בעולם הדמוקרטי. בצירוף בנותיה, אחיותיה ותאומותיה, מספר נציגיה בכנסת מגיע ל-86. מעולם לא קמה לנו אמבה פוליטית כזאת, ששלחה את גרורותיה לכל המפלגות הגדולות, מטילה עליהן צל כבד. בדיוק כפי שבאחרונה נחשף ש"ביטוח ישיר" ו"תשעה מיליון", שתי חברות ביטוח שלכאורה מתחרות זו בזו, הן למעשה חברה אחת, גם מרבית המפלגות בישראל מופיעות תחת מותגים שונים, אבל הן מפלגה אחת.

הליכוד הוא מפלגת האם; כמעט כל הנהגת קדימה צמחה בו; ישראל ביתנו הוקמה בידי אביגדור ליברמן, גם הוא בוגר הליכוד; חלק גדול ממצביעי ש"ס באו מהליכוד; סיעת העצמאות היא לוויין-ליכוד. ביחד, 86 מנדטים. עם אחד, מפלגה אחת, קול אחד, אין דבר כזה בעולם המערבי. מעולם לא היה כדבר הזה בדמוקרטיה כלשהי.

מדובר בהשקפת עולם אחידה, שמקורה באותו בית גידול. קחו, למשל, את התגובות לנאום נתניהו. רק מי שמבין שמדובר למעשה במפלגות-אחיות יכול להסביר את פשרה המוזר של המקהלה האחידה שפצחה כאן בשיר. עם אחד - שיר אחד. ציפי לבני גימגמה, שאול מופז מילמל, צחי הנגבי קרא להקמת ממשלת אחדות. אלו מנהיגי האופוזיציה הראשית, זה דברם בסוגיה כה עקרונית, וכולם בוגרי הליכוד. רק חיים רמון, שמקורותיו אחרים, ביקר את ראש הממשלה. אבל גם הוא אמר רק שבנימין נתניהו חיבל בלגיטימציה של ישראל ובסיכוי לחשוף את האין-פרטנר הפלסטיני - לא בשלום.

אין מדובר לפיכך בהבדל אידיאולוגי, אלא אך ורק בהבדל טקטי. לבני, שרק בשבוע שעבר התפנתה לשבח את דנה אינטרנשיונל המובסת באירוויזיון, על ש"עשתה דברים נפלאים למען ישראל", השמיעה דברים הרבה פחות נחרצים על מתווה אובמה. את בעד או נגד המתווה, נשאלה - ותשובה ברורה אי אפשר היה להציל מפי מנהיגת האופוזיציה. כן ולא, בעצם לא כלום. ליברמן שיבח את נתניהו, אלי ישי מיהר לחנוך את התנחלות מעלה זיתים בראס אל-עמוד. ההבדלים מזעריים, איש לא יכירם.

כשקמה סיעת העצמאות אמר אחד ממנהיגיה, שלום שמחון, כי היא תתמקם "ימינה לקדימה ושמאלה לליכוד". אבל מי יכול לתקוע סיכה ביניהן? הרי קדימה היא לעתים קרובות דווקא ימינה מהליכוד, בוודאי בכל האמור בשמירת הדמוקרטיה, עניין שבו היא שותפה רעיונית לאיחוד הלאומי ולישראל ביתנו. ככה לא בונים אופוזיציה, ככה אין דמוקרטיה. אם בעניין הגורלי ביותר לעתיד המדינה יש תמימות דעים מדהימה כזאת, משהו כאן פגום. אילו היה מדובר במשק, ולא במדינה, הרגולטור כבר היה מתערב מזמן: מונופול כזה של חברה אחת ובנותיה אסור לו שיתקיים.

נכון, לבני עוקצת לעתים את נתניהו, אבל השיח ביניהם הוא רגשי, לא אידיאולוגי. שניהם מאותו הכפר. התוצאה: כנסת עם מפלגת ענק, שמסוכנת לא פחות מהפרלמנטים החד מפלגתיים שהיו בקהיר ובמוסקווה. פעם היתה כאן אופוזיציה ואיננה עוד. היזכרו בימי מנחם בגין מול שלטון מפא"י: נאומים חוצבי להבות, עמדות נחרצות ושונות. חשבו גם על שמעון פרס מול ראש הממשלה בגין: מלחמה. שתי דרכים, לפחות ברמה ההצהרתית. איפה הם ואיפה אנחנו כיום. אם אחרי נאום כל כך מתעתע, מסוכן ומקעקע כמו זה של נתניהו מתגלה כאן הסכמה כה גורפת, מקיר אל קיר כמעט, כי אז אבן מקיר תזעק: משהו פגום ביסודות הבניין.

על הבחירות אפשר לוותר, לפיכך. המשחק הפוליטי מכור מראש; אין גם מה להתלבט, אין משמעות לבחירה. כמעט כל מה שהישראלים יצביעו - הם יצביעו ליכוד. בדיוק כמו הבחירה המפוברקת בין "ביטוח ישיר" ל"תשעה מיליון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו