בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | הלו, אבא?

"זכות אבות", ערוץ 1, 21:30

תגובות

לטלוויזיה יש שתי דרכים אוטומטיות להציג פעילים לזכויות גברים. הראשונה היא שיטת שלוסר על שם מייסד מפלגת זכויות הגבר במשפחה. זוהי הצגה של הפעילים כאנשים סהרוריים, מעין מוכי גורל ודחויי חברה שבחרו לעצמם מטרה הזויה.

האופן השני הוא קומי. השימוש של קומדיות בגברים שנלחמים על זכויותיהם ("נשואים פלוס" עשו זאת לפני עשרים שנה, "רמזור" לפני פחות משבוע) הוא הגיוני. מסורתית גברים הם השליטים ונשים הן המוחלשות, לכן היפוך היוצרות בורא סיטואציה הומוריסטית. אבל המציאות יותר מורכבת משחור מול לבן, מצמית מול מוחלשת.

אתמול הערוץ הראשון הציג את המציאות הזאת באופן שונה מזה שאנחנו רגילים לצרוך. סרטו של ישרי הלפרן, "זכות אבות", עוסק בגברים הנלחמים על הזכות לממש את אבהותם. על פי החוק הנוכחי בישראל, אמהות גרושות זוכות לחזקה אוטומטית על ילדיהן עד גיל 6 ובהשראת החוק הזה, 95% מהאמהות ממשיכות לגדל באופן כמעט בלעדי את ילדיהן גם אחרי הגיל הנ"ל. מערכות החוק והצדק נוטות באופן אוטומטי לטובת האם ולא קשה לנצל אותן לרעה. גברים רבים נעצרים בתואנות שווא, כורעים תחת דמי המזונות ועוברים על החוק רק כדי לראות את הילדים שנגזלו מהם.

הגברים שהלפרן מתעד הם אלה שעוד לא נשברו. הם מפגינים, צועקים, מנסחים מכתבים ועצומות, עולים לכנסת ומנסים לזעזע את המערכות האדישות. אבל קשה לגייס תמיכה בגברים שנאבקים בנשים. אישי ציבור, אנשי רוח ובעלי הון מסתכלים עליהם כסהרורים או כבדיחה. זה הרי מה שהטלוויזיה לימדה אותם. אף פוליטיקאי לא רוצה להיתפס כמגינם של קוזאקים נגזלים.

"זכות אבות" הוא סרט חשוב אבל הוא לא סרט טוב, לא מבחינה קולנועית ולא מבחינה תועמלנית. הוא אינו מספר סיפור באופן יוצא דופן והוא לא מרגש. אם הוא מטלטל זה אך ורק מפני שהוא מציג מציאות מטלטלת וגם זאת באופן מאוד לא מחוכם. ההיבט השערורייתי ביותר בו הוא החד צדדיות הקיצונית שלו.

יוצר הסרט מבהיר באופן בוטה את עמידתו לצד האבות מבלי להשמיע את קולם של ארגוני הנשים, האמהות וילדי המריבה. מהבחינה הזאת הוא אמנם מציג מציאות שונה מזו שאנחנו רגילים לראות אבל לא מורכבת יותר, אלא פשוט מציאות תשלילית, שטחית מאוד שבה הגברים הם הקורבנות.

בכך חוטא הסרט למה שרצה להשיג. פרופגנדה כל כך בוטה וגסה לא יכולה להיות אפקטיבית, גם אם היא מוצדקת. אפילו שגיבורי הסרט מעוררים אמפתיה ואפילו שהמצב שמתואר נראה שערורייתי ומקומם. השבח במקרה הזה מגיע לערוץ הראשון על שהסכים באומץ רב לתת פה לאלה שלא נשמעים. הסרט אמנם פגום ולא הגון אבל יותר מכל הוא לא אופנתי ולא פוליטיקלי קורקט. וזאת לזכותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו