מירון רפפורט
מירון רפופורט
מירון רפפורט
מירון רפופורט

הנאום של בנימין נתניהו בקונגרס לא היה נאום חייו, אבל ייתכן מאוד שהוא היה נאום חיינו. לכל הפחות זה היה נאום חייו של כל מי שהאמין שהפתרון לסכסוך הישראלי-הפלסטיני מצוי בטריטוריה, שאם רק תימצא איזו "נוסחת זהב" טריטוריאלית שתעלים איכשהו את נוכחות המתנחלים בשטחים, יהיה אפשר להגיע להסכם שלום. נאום נתניהו היה נאום מותה של האופציה המדינית הזאת.

"השלום הטריטוריאלי" הוא התורה של מה שמכונה "המחנה היוני", כלומר של כל מה שבין מרצ, קדימה ועד אנשי ליכוד כמו דן מרידור. ביסוד התורה הזאת עומדת הקביעה, שהבעיה של ישראל היא "השליטה על עם זר" ולכן הפתרון יהיה הפסקת השליטה הזאת והפרדה בין העמים.

מדור הזירה

התורה הזאת דחקה הצדה שתי בעיות מרכזיות: שאלת ירושלים ושאלת הפליטים. לשאלת ירושלים הוצע הפתרון "שכונות יהודיות לישראל, שכונות ערביות לפלסטין", נוסחה יפה אבל קשה ליישום. את שאלת הפליטים טיאטאו לחלוטין. העיקר, גרסה התורה, הוא למצוא הפרדה טובה, והכי נוח לבסס אותה על קווי 4 ביוני 1967.

אבל 300 אלף המתנחלים החיים בגדה המערבית הם בעיה בדרך חזרה לגבולות 1967. מנסחי תורת "השלום הטריטוריאלי" לא התעלמו משאלת המתנחלים, הם ניסו לעקוף אותה. כך נולד המושג "חילופי שטחים". השמאל היהודי, המרכז ואפילו הימין המתון אימצו אותו בקווים כלליים.

נתניהו, בהתנגדותו הנחרצת להעמיד את קווי 1967 כיסוד להסדר, פירק את ההסכמה הכללית הזאת. ראש הממשלה מרגיש, שהסדר המבוסס על הפרדה אינו בר ביצוע היום. החברה הישראלית אינה מסוגלת לפנות אפילו 50 אלף מתנחלים, היא תיקרע לגזרים.

מכאן אין להסיק שאנחנו בדרך חד-סטרית למדינה דו-לאומית, אלא שהגיע הזמן להעלות רעיונות חדשים, שאינם מונעים מהאובססיה להפריד. הכוונה היא לרעיונות שיביאו בחשבון גם את שתי הסוגיות ש"השלום הטריטוריאלי" לא עסק בהן: ירושלים והפליטים. במובן הזה אולי יתברר, שהנאום של נתניהו אכן היה נאום חייו, רק לא באופן שהוא התכוון אליו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ