בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה בן עטר | מה קרה לירושלים שלי

הזירה

תגובות

נולדתי בירושלים לפני 50 שנה. ב-38 השנים האחרונות אני מתגורר בשכונותיה שמעבר לקו הירוק. תחילה בגילה שבדרום, וב-26 השנים האחרונות בפסגת זאב שבצפון. במלחמת ששת הימים הייתי בן שבע. משפחתי, שמנתה כ-11 נפשות, התגוררה בשכונת הקטמונים על הגבול הקרוב לבית צפפה. קיימנו יחסים של שכנות טובה עם התושבים הערבים, יחסים של סובלנות וכבוד הדדי.

לאבי, פועל בניין, היה במשך שנים רבות שותף ערבי משכונת בית צפפה הישראלית - עומר עליאן, לימים מוכתר הכפר בית צפפה וחבר קרוב של אבא. האמון ביניהם היה מוחלט. ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, אחרי ימים של מתח ולחימה, שלח עומר את בנו בן העשר לביתנו לבדוק אם שלום לנו. "אבא מודאג", אמר הילד לאבי. אבא שלח דרישת שלום, צייד את הילד בממתקים והוא יצא מהבית בחזרה לכפר.

בדרכו התנפלה עליו חבורת ילדים מופרעים, שזיהתה ילד ערבי, וכמעט שביצעה בו לינץ'. מישהו רץ לספר לנו ואבא מיהר למקום, הצליח ברגע האחרון למנוע פורענות וליווה את הילד הביתה.

כמי שגדל בירושלים אני יכול להבחין בהתגברות החשדנות והביקורתיות כלפינו בהשוואה לשנות ה-70. הדור הקודם שעלה מארצות המזרח הכיר טוב יותר את המנטליות ואורח החיים הערבי. הם ידעו לכבד האחד את השני. אי אפשר למחוק את העובדה שיהודים חיו בדרך כלל בשלום ובשלווה במשך מאות שנים בארצות ערב. אבי איש דתי, וכילד בתחילת שנות ה-70 אני זוכר שלאחר תפילת יום השבת בבית הכנסת היינו הולכים מהבית שאליו עברנו, במחנה יהודה, לעיר העתיקה, מטיילים ומתיישבים בבית קפה ערבי. כשסיימנו את שתיית הקפה אמרנו תודה ויצאנו. בעל הבית ידע שהחשבון ישולם ביום חול.

אבא, יליד עיראק, שירת בצבא העירקי ועלה לישראל בשנות ה-50. לא אחת שמעתי את הכאב בקולו כשהוא שואל בתמיהה איך הרסנו יחסים של שכנות טובה עם הערבים והאם נשוב לחיות כפי שחיינו בעבר. החשדנות והאיבה מרחפות בחלל האוויר ברחוב הירושלמי. בשכונה שבה אני מתגורר גרים יותר מ-50 אלף תושבים, ובשנים האחרונות קנו בה כמה עשרות משפחות ערביות דירות. לפני כמה חודשים התקיים באחד מבתי הכנסת כינוס בהשתתפות רבנים, שקראו למנוע מכירת דירות לערבים. כשנקראתי על ידי תושבים לסייע בפעולה זו הסברתי שהשכן הערבי שבא הנה מהגליל יכול להיות הרופא שלנו ושל ילדינו בבית החולים בהר הצופים, או המרצה באוניברסיטה העברית. במדינה דמוקרטית הדבר פסול מעיקרו גם במצב של מתח חברתי.

לפני כמה שבועות הלכתי לשמוע את דרשת השבת באחד מבתי הכנסת שבשכונה. הדרשה עוררה בי חלחלה, לא הייתי מסוגל להמשיך ולשבת במקומי. הרב קרא למתפללים לצמצם את קניותיהם בבתי עסק שבהם מועסקים ערבים, והודיע שהחליט להחרים את רשת רמי לוי, משום שזו מעסיקה ערבים. נחרדתי יותר כאשר חשתי שציבור המתפללים, שמנה יותר ממאה איש, הביע את תמיכתו בעמדת הרב. אווירה של שנאה חשוכה וגזענות מדאיגה פשטה שם. אם הייתי קם ומביע דעה הפוכה, אין לי ספק שהיתה פורצת סערה שאולי היתה גורמת לסילוקי. יצאתי בהרגשה רעה מבית הכנסת ושאלתי את עצמי לאן יובילו השנאה והגזענות בירושלים.

ירושלים של היום אינה עוד ירושלים של ילדותי. הרכב האוכלוסייה היהודית השתנה. העיר הרבה יותר קיצונית בדעותיה. במזרח העיר יש דינמיקה של חיים משותפים. אני מסתפר בשייח ג'ראח, עורך קניות בוואדי ג'וז ומתקן שם את הרכב. אינני מוותר על הסיור השבועי בעיר העתיקה. אולם המתח מתחת לפני השטח קיים תמיד. אחדות העיר אינה קיימת בנפשות.

ממרפסת ביתי אני רואה את גדר ההפרדה החוצצת בינינו לבין הכפר ענתה, ותוהה אם כאן יעבור הגבול העתידי שממנו תתחיל שכנות טובה, או שמכאן חלילה תיפתח הפורענות.

הכותב היה מנכ"ל המועצה הציונית בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו