בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלון עידן | על חובתנו המוסרית

תגובות

"זוהי חובתי כיהודי וכישראלי" היא תת-קלישאה שאמורה לעורר כל אדם מתרדמתו הדוגמטית. בכל פעם שמגיח הצימוד הדתי-לאומי, ובצדו חובה מסוימת, לרוב מוסרית, על המאזין להניח שמבעד לנפיחות ולדרמה מסתתרת בושה כלשהי, שמבקשת להימחק בדיעבד.

כדי לא להישאר בספרה התיאורטית, יש לפרש את המשפט המלא שנאמר שלשום על ידי יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, לאחר שזה החליט לקיים מדי שנה דיון במליאה לציון רצח העם הארמני בידי הטורקים. "זוהי חובתי כיהודי וכישראלי", אמר, "להכיר בטרגדיות של עמים אחרים. שיקולים דיפלומטיים, חשובים ככל שיהיו, אינם מתירים לנו להתכחש לאסונו של עם אחר".

הדברים נאמרו כשבוע לאחר שאותה מליאה איפשרה לוועדת החינוך לקיים לראשונה דיון פומבי בנושא, וכשנה לאחר שאושר ליו"ר מרצ לשעבר, חיים אורון, לקיים בחשאי דיון בוועדת החוץ והביטחון. כך, פחות או יותר, באצטלה של "חובתי כיהודי וכישראלי", מתמוססות להן 63 שנות התעלמות והכחשה יהודיות וישראליות של טבח שבוצע במיליון עד מיליון וחצי בני אדם.

אם כן, ריבלין קובע ש"שיקולים דיפלומטיים, חשובים ככל שיהיו, אינם מתירים לנו להתכחש לאסונו של עם אחר". הוא צודק, וכל חלקיק של צדק מחביא בתוכו גרעין של גיחוך: הרי שיקולים דיפלומטיים, חשובים ככל שיהיו, אכן התירו לנו, כלומר לממשלת ישראל, להתכחש במשך 63 שנה לאסונו של עם אחר; הרי שיקולים דיפלומטיים, חשובים ככל שיהיו, גרמו לכך שבמשך שנים מנעו ראשי המדינה - מהנאשם אהוד אולמרט ועד כוכב הטלוויזיה שמעון פרס - דיון בנושא, שלא לדבר על ציון רשמי של הרצח.

ריבלין נזקק לתת-הקלישאה דווקא משום שכיהודים וכישראלים היינו שותפים לעוולה מוסרית בסדר גודל היסטורי. הוא מנפח את המלים כדי לכסות על מציאות מוסרית דקיקה ורזה. הרי גם ריבלין יודע, שאם צריך לסכם במשפט את סיבת התיקון המוסרי, יהיה המשפט קטן וטריוויאלי: התרופפות היחסים עם טורקיה. האפשרות לעסוק במיליון וחצי בני אדם שנרצחו מתקיימת אפוא בשל נסיבות מדיניות-פוליטיות ולא משום שמיליון וחצי בני אדם נרצחו. מה שלא עשה השכל הישר וצו המצפון, עשתה אונייה בשם מאווי מרמרה והתבטאויות של פוליטיקאי בשם רג'פ טייפ ארדואן.

הדיון ברצח העם הארמני מאפשר מבט על המבנה של יחסי מוסר ודיפלומטיה בישראל: במקום שהשיקול האתי יקדים את השיקול הפוליטי ויהווה את הבסיס שעליו נשענת העמדה המדינית, יוצא שהמוסר אינו אלא נגזרת של הפוליטי, סרח עודף של אינטרס לאומי צר. צו המצפון הלאומי הוא תולדה של האתנן שיש באפשרותנו להשיג.

הגמישות המוסרית אינה עמדה נקודתית שננקטה רק ביחס לרצח העם הארמני. מיליון וחצי בני אדם הם לעולם לא עניין נקודתי והשתיקה על הירצחם אינה יכולה להיתפש כמקרית. למעשה, השינוי ביחס לעניין הארמני ראוי שילמד על עקרון-על ישראלי שזה לשונו: טוב הוא מה שמשתלם, רע הוא מה שאינו משתלם. הנספח לעקרון: הטוב לעולם יכול להפוך לרע, הרע לעולם יכול להפוך לטוב. תחשיב מוסרי כנגזרת של עלות-תועלת, זוהי למעשה חובתו האמיתית של כל "יהודי וישראלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו