בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארי שביט | מלחמה ושלום

תגובות

לא יהיה שלום עם הפלסטינים. לא בשנה הזאת, לא בעשור הזה, אולי לא בדור הזה. גם אם אהוד אולמרט ישוב להיות ראש הממשלה, לא יהיה שלום עם הפלסטינים. גם אם ציפי לבני תשוב לנהל את המשא ומתן עם אחמד קריע (אבו עלא), לא יהיה שלום עם הפלסטינים. גם אם יוסי ביילין ייסע לז'נווה ויסתגר עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) על שפת האגם, לא יהיה שלום עם הפלסטינים.

בשנים הבאות הפלסטינים לא יתפשרו על זכות השיבה. הפלסטינים לא יכירו במדינת הלאום של העם היהודי. הפלסטינים לא יפנו עורף לחמאס. גם לפני "האביב הערבי" לא היה סיכוי רב לשלום קבע עם הפלסטינים. אבל בשל "האביב הערבי" אבד גם הסיכוי הקלוש.

הדמוקרטיזציה בעולם הערבי נפלאה, אבל הדמוקרטיזציה הרגה את השלום. בשנים הבאות לא יהיה מנהיג פלסטיני מתון שתהיה לו די לגיטימציה לעשות עם ישראל את העסקה ההיסטורית של 48' תמורת 67'. בשנים הבאות לא יהיה מנהיג פלסטיני מתון שיוכל לעמוד מול הפליטים ולשכנע אותם לוותר על בתיהם וכפריהם. בעתיד הנראה לעין לא יקום אנואר סאדאת פלסטיני ולא יהיה שלום ישראלי-פלסטיני.

כך שהשאלה החשובה באמת היא שאלה אחרת: האם יהיה שלום עם העולם?

לאהוד ברק מגרעות רבות. אבל כשברק הלך לקמפ דייוויד בשנת 2000 הוא הבטיח, שהעולם יעמוד לצד ישראל באינתיפאדה השנייה. גם לאהוד אולמרט יש כמה מגרעות. אבל כשאולמרט הלך לאנאפוליס בשנת 2008 הוא הבטיח, שהעולם יעמוד לצד ישראל במבצע "עופרת יצוקה". גם ברק וגם אולמרט הוכיחו לעולם במעשים, שהסכסוך איננו על ההתנחלויות אלא על הקיום. גם ברק וגם אולמרט הוכיחו לעולם, שישראל אינה מעצמה כובשת אלא מדינה יהודית דמוקרטית המבקשת לסיים את הכיבוש.

שני האהודים הבלתי אהודים שירתו את ישראל לא בכך שהשיגו שלום עם הפלסטינים, אלא בכך שהשיגו שלום עם העולם. הם גרמו לכך, שכאשר נאלצה ישראל להפעיל כוח היתה לה הזכות והיתה לה היכולת להפעיל כוח. כך ניצחה ישראל את יאסר ערפאת והרתיעה את החמאס. כך זכתה ישראל לשנים של שקט, שגשוג והתעצמות.

אך יש שאלה נוספת, חשובה לא פחות: האם יהיה שלום עם עצמנו?

קמפ דייוויד 2000 גרם לכך, שהשמאל הציוני התייצב מאחורי מבצע "חומת מגן" באביב 2002. אנאפוליס 2008 גרם לכך, שהשמאל הציוני לא יצא חוצץ נגד מבצע "עופרת יצוקה" בתחילת 2009. המהלכים המדיניים המרחיקי לכת של ברק ואולמרט נכשלו מול הפלסטינים, אבל הצליחו מול הישראלים. הם ריפאו אומה שסועה ומפולגת. הם החזירו תחושה כוללת של צדקת הדרך. הם יצרו שלום פנים-ישראלי. הנכונות בעשור האחרון לחלק את הארץ - איחדה את העם. היא יצרה הרמוניה ערכית מסוימת, שאיפשרה לנו לעמוד יחדיו מול אתגרים חיצוניים קשים. היא ליכדה את החברה והעצימה את המדינה. קמפ דייוויד ואנאפוליס לא העניקו לנו שלום עם שכנינו, אך העניקו לנו שלום עם עצמנו.

קיים סיכון גבוה, שבסתיו תפרוץ מלחמה. כולנו מקווים, שהיא תהיה אך ורק מלחמה מדינית. ואולם חשוב להיערך לאפשרות, שבמוקדם או במאוחר יקבל המאבק המדיני ממד עממי או ממד צבאי. יהיה קשה יותר מאשר ב"עופרת יצוקה". עלול להיות קשה כמו באינתיפאדה הראשונה או באינתיפאדה השנייה. ואולם תחמיר את המצב העובדה, שבפעם הזאת נצא למערכה בלא גיבוי בינלאומי ובלא אחדות ישראלית. בלא שלום עם העולם ובלא שלום עם עצמנו.

שלא כברק ואולמרט, בנימין נתניהו לא הכשיר את הקרקע לקראת המערכה הצפויה. הוא לא עשה את המעשה המדיני הנדרש כדי להבטיח ניצחון. לא את השלום עם הפלסטינים נתניהו מאבד. נתניהו מאבד את הניצחון במלחמה הבאה של הישראלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו