בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עודה בשאראת | שלוש תובנות

תגובות

תובנה מס' 1: אם, חס ושלום, אתה חש דקירות בחזה, פנה לקרדיולוג. בשום פנים ואופן אל תתפתה לפנות לכירורג לב-חזה, כי על המקום הוא ימליץ על ניתוח פולשני. אלה החיים. כל אחד יעדיף להפעיל את הכלים שבהם הוא בקיא יותר. את האוהל ששיחקנו בו כילדים, אבי עליו השלום, שהיה טפסן, הקים מלוחות עץ כאילו מדובר בהכנה ליציקת בטון. ולא אתאר את האוהל שהקים שכננו, מסגר מקצועו, לילדיו באמצע יולי הלוהט.

מוסר השכל: אל תתנו לאלה שנעולים על קונצפציה או אידיאולוגיה להחליט, לפחות לא בעניינים גורליים. הקונצפציה של הכוחנות וההתנשאות על הערבים ערב 1973 הובילה למלחמה איומה ורבת קורבנות.

תובנה מס' 2: בזמנו, במלחמת לבנון הראשונה, כשצה"ל כיתר את ביירות, לא מצא אריאל שרון עם מי להתייעץ חוץ מאשר עם יצחק רבין, מר ביטחון. שרון קיבל, מפי רבין, ייעוץ כבקשתך: להדק את הכיתור עוד ועוד.

"עצה כבקשתך" מותרת בעניינים פרטיים, לא בעניינים ציבוריים. אחת המסקנות של ועדת אגרנט ב-74' היתה להקים יחידה בתוך אמ"ן, שתפקידה להגיש הנחה שנוגדת את הקונצפציה הקיימת. אפילו בלי יחידה כזאת, אם עודנה קיימת, כל מי שבקי בהלכי הרוח האנושית יודע שלסגר יש תוצאה אחת - חיזוק הכוחות הקיצוניים, כי כשאנשים מורעבים ומושפלים, הם יתייאשו יותר וישנאו יותר.

תובנה מס' 3: בשנות ה-70 וה-80, כשהאסכולה הריכוזית שלטה במשק וכשפנחס ספיר חתם על כל הוצאה, אפילו כשילד ביקש לקנות גלידה, היו שני שערים לדולר, זה שבעיתון וזה של השוק השחור. נוסעים לחו"ל החביאו כסף בכיס נסתר, והיותר מתוחכמים, בסוליות הנעלים. כשנפרץ הסכר, הכלכלה לא התרסקה, והאנשים לא האמינו שהטפשות שלטה בהם שנות דור.

בעזה בעת המצור, במקום להבריח בסוליות הנעליים, נסללה רשת ענקית של מנהרות להברחה מתחת לאדמה. אפילו פרות הוברחו דרך המנהרות. בזמנו, כשעיתון אחד הציג תמונה של הפרה המוברחת, חשבתי לתומי שהכוונה לזעוק על עוולות הסגר. חיש מהר התברר שכוונה היתה להתלונן על כך שהמצור אינו הדוק דיו.

היום, בלי להניד עפעף ורק אחרי שמעבר רפיח כבר נפתח, אומרים אנשי ביטחון, אין מה לדאוג, כי ממילא הנשק הוברח ובכמויות בעת המצור, ומבצעי הפיגועים אז לא חיכו להחתמת הפספורט במעבר. וגם, פתיחת המעבר לא תגרום לנזקים ביטחוניים משמעותיים.

כשרואים ילד עזתי מחייך במעבר רפיח, זקן שעובר לו בשלום לקבל סעד רפואי, ואשה שנוסעת לפגוש את בנה, מצד אחד חשים התרגשות שהשמש בכל זאת ממשיכה לזרוח, מצד שני מתעוררת בלב תהייה עצובה על הסבל שנגרם והשנאה שנולדה.

אז מה היה לנו? מצד אחד מצור, מצד שני ניסיון להציג את אבו מאזן ככלי ריק. האם המטרה של כל זה היתה, כדברי המשורר מחמוד דרוויש, "שהמתונים ייתפסו כבוגדים ואילו הקיצונים יהפכו לגיבורי המתוסכלים"?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו