בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפרים קארש | נטישה בפקודה

תגובות

אני מסכים לדברי פרופסור שלמה אבינרי ("ילקוט של כזבים", הארץ 23.5), שאסונם של הערבים הפלסטינים ב-1948 היה תוצאה של מעשיהם בלבד, ולכן יש "פגם מוסרי כבד בשיח הנכבה". ואולם, אני מופתע מקביעתו כי "למרות מחקר של עשרות בשנים, לא נמצא עד היום שום מסמך, או שידור, המעיד כי ניתנה הוראה" על ידי ההנהגה הערבית לאוכלוסייה לעזוב.

הטענה לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. בעוד שרוב הערבים הפלסטינים לא נזקקו לעידוד רב, רבים מהם נדרשו לנטוש את בתיהם על ידי מנהיגיהם ו/או "צבא השחרור הערבי" שנכנס לארץ ישראל לפני תום המנדט. בין אם מתוך שיקולים צבאיים או כדי למנוע מהם להפוך לאזרחי המדינה היהודית העתידית. על כך יש כמות עצומה של ראיות, שאינן ניתנות לערעור - תדרוכי מודיעין, מסמכים ערביים שנתפסו, דיווחים בתקשורת, עדויות אישיות, זיכרונות וכן הלאה.

הדוגמה הבולטת ביותר - והידועה ביותר - היא יציאתם ההמונית של הערבים מחיפה, לאחר שקיבלו הוראה לצאת מהוועד הערבי העליון, שהיה "הממשלה" למעשה של הערבים הפלסטינים. ימים מעטים בלבד לפני כן אולצו 6,000 ערביי טבריה על ידי מנהיגיהם לצאת ממנה, בניגוד לרצון התושבים היהודים המקומיים (שבועיים לאחר יציאת הערבים דיווח אלן קנינגהם, המושל העליון הבריטי האחרון, כי יהודי טבריה "יקדמו בברכה את הערבים שישובו לבתיהם"). ביפו, העיר הערבית הגדולה ביותר, העירייה אירגנה את יציאת אלפים מתושביה בדרך היבשה והים. בירושלים הורה הוועד הערבי העליון להוציא ממנה את הנשים והילדים, וראשי כנופיות מקומיות סילקו תושבים מכמה שכונות.

אבינרי מציין את המאמצים האדירים שעשו היהודים כדי לשכנע את ערביי חיפה להישאר, אך אין הוא מזכיר את פקודת הוועד הערבי העליון ללכת - שהועברה להנהגה המקומית בטלפון והוקלטה בחשאי על ידי ההגנה. הוא גם אינו מזכיר את המאמצים, שעליהם יש תיעוד רב, של ההנהגה הערבית בחיפה לזרוע בהלה בקרב התושבים המסכנים, שלא ששו ללכת, כדי שיברחו מהעיר. אחדים מהתושבים הערבים קיבלו איומים בכתב שאם לא ייצאו מהעיר, הם יוקעו כבוגדים ועלולים להישפט ולהיות מוצאים להורג. לאחרים נאמר כי היהודים לא יחוסו עליהם.

וכך נכתב באחד הדיווחים של המודיעין הבריטי: "אחרי שהיהודים השתלטו על העיר, ולמרות המחסור במזון, (ערבים) רבים לא היו נענים לקריאה להתפנות ממנה לגמרי, לולא התעמולה והשמועות שהופצו על ידי חברי הוועד הלאומי שנשארו בעיר. לפי השמועות הנפוצות ביותר, הערבים שיישארו בחיפה יילקחו כבני ערובה (על ידי היהודים) במקרה שיהיו בעתיד התקפות על אזורים יהודיים אחרים. באחת משמועות התעמולה היעילות ביותר יש איום מרומז בנקמה, לפיה עם כיבושה מחדש של חיפה על ידי הערבים, הם יתייחסו לאלה שיישארו בה כאילו הסכימו בשתיקה לעיקרון המדינה היהודית".

תופעה זו לא הוגבלה לערים פלסטיניות. אחד מסימני ההיכר של הפעולות הערביות, מתחילת מעשי האיבה, היה כפרים ערביים שרוקנו בכוונה תחילה מתושביהם ונהפכו למעוזים צבאיים. כבר בדצמבר 1947 הצטוו תושבי כפרים באזור טול כרם, על ידי מנהיגיהם המקומיים, לעזוב את מקומות מגוריהם. באמצע ינואר נמסר בדיווחי מודיעין של ההגנה על פינוי כפרים בעמק החולה כדי לאפשר את כניסתם של כנופיות מקומיות וחיילי "צבא השחרור הערבי". בפברואר התרחבה תופעה זו לרוב חלקי המדינה, וזכתה לתאוצה רבה באפריל ובמאי בכל ארץ ישראל לאחר תבוסת הכוחות הערביים.

ב-18 באפריל דיווחה יחידת המודיעין של ההגנה בירושלים על פקודה כללית חדשה, לפיה יש להוציא את הנשים והילדים מכל הכפרים הגובלים ביישובים יהודיים. 12 ימים לאחר מכן דיווחה היחידה המקבילה בחיפה על פקודה של "צבא השחרור הערבי" לפנות את כל הכפרים הערביים בין תל אביב לחיפה, מתוך ציפייה למתקפה כללית חדשה. בתחילת מאי, כשהתגברו הקרבות במזרח הגליל, הצטוו תושבי המקום הערבים להוציא את כל הנשים והילדים מאזור ראש פינה, ואילו באזור ירושלים פקד הלגיון הערבי של עבר הירדן לרוקן עשרות כפרים.

לסיכום, הציונות אינה זקוקה לסיוע תעמולתי כדי להצדיקה. עם זאת, יש צורך להנחיל מחדש את האמת ההיסטורית, אחרי עשרות שנים של עיוותים עקשניים ובלתי פוסקים.

הכותב הוא פרופסור ללימודי המזה"ת ואגן הים התיכון ב"קינגס קולג'", לונדון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו