בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | להשתחרר מהציונות

תגובות

הנה מתחילה השנה ה-45 לכיבוש. עומק הסבך, שממנו אין כנראה מוצא בלא שפיכות דמים, הוא כגודל צייתנות האינטליגנציה, שהצליחה, ממש בשנים שבהן קרס סופית הקולוניאליזם האירופי, לשתף פעולה עם הטיעונים של ממשלות ישראל ולהותיר אותנו היום עם קואליציה ואופוזיציה ימניות.

בודדים הבינו אז, שכל הישארות בשטחים תוליד אינטרסים של שליטה. החריפים היו פנחס לבון בשעותיו הבהירות האחרונות, יצחק בן אהרן לרגע, וישעיהו ליבוביץ. היו כמובן רק"ח ושי"ח ומצפן, אבל במרכז המפה טענו בעד נסיגה מכל השטחים פרופ' יעקב טלמון, פרופ' יהושע בר הלל, עמוס עוז ואחרים. הרוב הגדול של האינטליגנציה נשרך אחרי הגנרלים והפוליטיקאים, ואלה תופפו על החזה. ככה זה: אינטלקטואלים עובדים בשיפוץ טיעוני השלטון. מעטים מהם מעזים להתנגד.

ככלל, טיעונים אינם חלק מרכזי בפוליטיקה, הם רק מסייעים לשלטון להתנחל בלשון נתיניו. למשל, הטענה כאילו נשקפה לישראל סכנה קיומית ב-1967 היתה שקר תעמולתי. היה אפשר לפרק את התסבוכת שגרם נאצר, אבל ישראל וארצות הברית גמרו אומר לנצל את הטעות המצרית. היום אפשר לדבר על הדברים הללו בשיח האקדמי. השיח הפוליטי, בעזרת האינטליגנציה דאז, משוחרר אפילו משאלות אלפי הקברים של 1973.

זאת ועוד, לישראל, בהיותה "קורבן לתוקפנות", טענו הפוליטיקאים והאינטלקטואלים, הזכות לשנות את הגבולות. ואולם התוקפנית הראשית בתיאור הזה היתה מצרים, והיא זכתה בכל שטחיה, עד הגרגר האחרון, אחרי 1973. הטיעון המשפטי נגוז.

היו גם טיעונים צבאיים, על "גבולות אסטרטגיים", וגם אלה היו הבלים, ששום אלוף בצה"ל, מהמטכ"ל ההוא ומהמטכ"לים הבאים, לא ממש האמין בהם משום שמכת יום הכיפורים היתה קשה למרות "גבולות בני הגנה". האמת הזאת חלה עד היום גם על הגולן.

נותרנו עם הגדה, וטיעוני בנימין נתניהו ממשיכים להוביל אותנו בהיגיון הכפול: זו אדמת אבותינו, וגם: החמאס יתקוף את נמל התעופה בן גוריון. אין קשר בין שניהם. ככלל, טיעונים כפולים משמשים ככלונסאות זה לרפיסותו של זה. אבל התערובת של אסטרטגיה ומשיחיות היא ההסבר לכוח המסמם של הפוליטיקה הישראלית אצל נתיניה.

"ארץ ישראל" היא רוח רפאים. הנסיגה מ"חלקים ממנה" מוצגת אפילו אצל תומכיה כ"ויתור". אבל הוויתור היחיד שנזקקנו לו, כבר ב-1967, היה על הטיעון המשיחי ולפיו זו ארצנו, מהתנ"ך, ולכן זכותנו עליה. בהשוואה לטיעון זה, הסרבים, ועיסוקם בקרב קוסובו מ-1389, הם אנשים חילונים ורציונליים.

החיים אינם זקוקים ל"זכות אבות". רובנו נולדנו פה. אין לכך קשר עם התנ"ך, שהוא ברובו ספר יפה מאוד. אין לזה קשר עם תפילות הדתיים. איננו זקוקים לדת, לא כתפריט במסעדה ולא כניתוח אסטרטגי. אילו ידעו המוני ישראלים לומר זאת בבוקר שאחרי הכיבוש, ולא, דווקא אז, "לגלות את ארצנו השלמה", בעזרת פרופסורים, משוררים וסופרים, היינו עומדים היום במקום אחר. שחרור מהציונות אינו מונח גס. בלאו הכי עומדים מאחוריה עכשיו אינטרסים של מים, נדל"ן, יחסים אסטרטגיים עם ארה"ב וצבא ענקי ורעב להצדקות. אם האבות שגו בשימושם במיתוס, יש להיפרד ממנו, למען הבנים והבנות. איננו צריכים ללכת מכאן, ולא לוותר על חיינו. אבל למענם עלינו להשתחרר מהציונות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו