בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוס הראל | מה יודע דגן

תגובות

הכרזותיו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מוציאות משלוותם לא רק את בנימין נתניהו ואהוד ברק. הסיכול הממוקד שמבצע דגן באופציה הצבאית באיראן (דבריו באוניברסיטת תל אביב היו הפעם השלישית שבה נדרש לעניין, במידה גוברת של בוטות ופירוט) מפתיע ומטריד גם אחדים מעמיתיו לשעבר במערכת הביטחון.

זו לא רק שאלה של סגנון: לראש הממשלה ולשר הביטחון אין הרבה אוהדים בקרב הביטחוניסטים שהיו כפופים למרותם. אולם, כמה מאותם אנשים, המכירים היטב את התמונה הכוללת, מודאגים מהסכנה שההכרזות חותרות תחת המאמץ הישראלי לדרבן פעולה בינלאומית אפקטיבית כנגד תוכניות הגרעין של טהראן. בלא חשש איראני אמיתי מהפצצה ישראלית ובלא הבנה במערב שישראל עלולה לשוב לגישת "בעל הבית משתגע", יהיה קשה לצפות לתוצאות חיוביות.

הדיון האסטרטגי הישראלי מתנהל במרחב שבין ספטמבר 2007 (שבו, על צפי מקורות זרים, הפציץ חיל האוויר את המתקן הגרעיני בסוריה) לבין ספטמבר 2011, שאליו מוכוון המהלך הפלסטיני באו"ם. מה שאיננו יודעים הוא מה קרה בין לבין; מה אירע, למשל, בספטמבר 2009 או בספטמבר 2010.

מה יודע דגן (ואינו מספר) על ההתלבטות הפנימית בצמרת הישראלית, באותה תקופה, בשאלת ההפצצה באיראן? הטענה שנתניהו וברק עלולים לנסות ולברוח מהמשבר הצפוי סביב הכרזת העצמאות הפלסטינית למתקפה יזומה באיראן נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה מופרזת. אבל השאלה היא מה ידוע לאנשים שהיו בתוך החדר על ההתפתחויות בנקודות מפתח בשנים הקודמות. אם כבר היו לדגן, כפי שעולה מבין השורות, הזדמנויות להיווכח בחוסר שיקול הדעת של הצמד, הדיון העכשווי יוצא לגמרי מחדר הדיונים ועובר למרחב הציבורי.

במקרה כזה, אין די בהבעת מחאה מנומסת בפורומים סגורים, ואין זה פלא שדגן בוחר לצלצל בפעמונים גדולים יותר. מה גם שלדעתו על אופן קבלת ההחלטות שותפים כנראה הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ובמעט פחות להט ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין.

הנה מה שאומר דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד בעקבות המלחמה בלבנון, על חובות הדרג המקצועי: "חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם או לארגון שבו הם משרתים. תמיד עדיף להתחיל בדיון ובהתרעה בתוך הארגון ובדרכים מקובלות. אולם, כאשר ממונה או ארגון פועלים לדעתו של איש המקצוע בצורה שיש בה נזק ממשי, עליו להתריע על כך ולא להימנע מעימות עם הממונים".

בניגוד לרושם שיצרו דברי דגן, לא ראש המוסד הוא איש המפתח בהחלטה על איראן, אלא הרמטכ"ל. "לא יוצאים למתקפה בלי רמטכ"ל", נהג אשכנזי להרגיע את בני שיחו המודאגים בתקופת כהונתו. הכדור כעת מונח בעיקר אצל יורשו, בני גנץ. מאז נכנס הרמטכ"ל החדש לתפקידו בפברואר הוא הנהיג בצבא סגנון אחר, רגוע יותר ופתוח יותר לביקורת. אבל אחד ממפקדיו בעבר ממליץ שלא לטעות בגנץ: יש לו אינטגריטי והוא לא יהסס לעמוד על שלו בצמתים הקריטיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו