בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | אופציית הגזר

תגובות

אין ספק, דגן ניצח בנקודות. דבריו יצרו כותרות גדולות יותר מאלה על האוניות של משפחת עופר. אבל מה מאיים יותר על ביטחונה של ישראל: האפשרות שחברה ישראלית עושה עסקים עם איראן ומפוצצת את בלון האיום האיראני שישראל טרחה לנפח, או הקביעה הנחרצת של אהוד ברק בראיון ל"הארץ", שאיראן לא תתקוף את ישראל גם אם תהיה לה פצצת גרעין?

ואולי הסכנה האמיתית היא התנגשות האורקלים של ביטחון ישראל, אלה שנטלו על עצמם את תפקיד החזאים הלאומיים שיודעים לנקוב בשנה שבה תהיה טהראן יכולת גרעינית, אבל לא ציפו להפגנות ההמוניות שפרצו באיראן אחרי הבחירות ב-2009; אלה שמזינים את הממשל האמריקאי ואת הציבור בישראל במידע על כל גרגיר אורניום מועשר, אבל לא בדיוק מבינים כיצד פועל המשטר האיראני; אלה שמפמפמים את האופציה הצבאית אבל מודים שהאופציה הזאת תהיה אסון לישראל?

ואולי האיום האסטרטגי על ישראל הוא דווקא הבלבול, חוסר היכולת ובעיקר ההתנגחות בין גופי המודיעין בשאלה מהו האיום הקיומי: הפצצה האיראנית, שבינתיים נדחתה עד שנת 2015 (על פי דגן) או עד 2013 (על פי הערכת המודיעין); המפגינים שאולי יחצו היום את גדרות הגבול בין ישראל לסוריה, ללבנון, ולמצרים; פתיחת מעבר רפיח שעלולה להפוך את עזה לדרום לבנון, או ההכרה של אומות העולם במדינה פלסטינית בספטמבר?

לעתים נדמה שהאיום על מדינת היהודים הוא עילת קיומה, ובלעדיו אין לה חיים. למשל איראן. מצד אחד - איום קיומי, מצד אחר, הן האוניות של עופר והן דבריהם של דגן וברק חושפים את נביבותה של המערכה נגד האיום האיראני. זה יותר מ-30 שנה מוטלות על איראן סנקציות בדרגות שונות, אבל בכל פעם שנדמה שהפעם הסנקציות יעבדו, מתגלות עוד 100 חברות שאפשר להטיל עליהן סנקציות, ועוד משקיעים שרואים בסנקציות הזדמנות עסקית. הפיקוח על החברות הללו מתהדק אמנם, אבל כל עוד מדינות כמו סין, רוסיה, פקיסטאן, טורקיה, ונצואלה, קטאר ודובאי עושות עסקים בגלוי עם איראן, קשה לצפות לשינוי של ממש.

המרי של אזרחים איראנים נגד המשטר לא התעורר בגלל הסנקציות, והמחלוקות הפוליטיות באיראן אינן על שאלת הגרעין אלא על התנהלותו הכלכלית והאישית של מחמוד אחמדינג'אד. גם הניסיון לפגוע ביכולתה הטכנולוגית של איראן באמצעות הסנקציות לא צלח. תולעת מחשבים אולי עיכבה את תוכנית הגרעין, אבל הידע קיים, הרכיבים נמצאים והמוטיבציה להוכיח שהיא יכולה להתגבר על הסנקציות רק דוחפת את טהראן קדימה.

"האופציה הצבאית היא האלטרנטיבה האחרונה. לא מועדפת ולא אפשרית, אלא אופציה אחרונה", פסק דגן, אבל לא הציע אלטרנטיבה. על שולחן הקונגרס האמריקאי מונחת הצעת חוק חדשה שתטיל סנקציות חמורות ביותר על אספקה של מוצרים שעשוים לסייע לתעשיית הנפט האיראנית. אבל זוהי רק אופציה אמריקאית, לא בינלאומית. קבוצת שש המדינות (החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה) כבר ניסו ללא הצלחה את אופציית המו"מ, וכאשר בכיריה של ישראל שוללים את האופציה הצבאית, לכאורה לא נותר עוד מה לעשות.

הדרך האחרת היא להגדיר מחדש את מהות האיום האיראני. לנהל עם איראן מו"מ על מעמדה בעולם ולא על סוג הנשק שמצוי בידיה או עלול להיות בידיה, ולהבין מדוע דווקא היא נחשבת לאיום עולמי, ולא פקיסטאן או הודו, מדינות בעלות יכולת גרעינית מוכחת המאיימות האחת על רעותה. לקבל שאפילו משטר של אייתוללות אינו משטר של מתאבדים. איראן היא מדינה רציונלית יותר מתימן או לוב, דמוקרטית יותר מסעודיה ונשלטת יותר מפקיסטאן, שכולן (כולל לוב עד מלחמת האזרחים) בעלות בריתה של ארה"ב. השקעה רבה השקיע העולם באופציית המקל. מותר להקדיש מחשבה או שתיים גם לאופציית הגזר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו