בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | בשבח הפטפטנים

תגובות

מאיר דגן הוא אזרח חרד ומודאג. רוב הפוליטיקאים, ולמרבה התדהמה (והגיחוך) גם חלק גדול מהעיתונאים, רוצים שישתוק. שלא יטריד את מנוחתנו בחרדותיו, שלא יעיר אותנו מתרדמתנו באזהרותיו. את ההחלטה הגורלית אם לתקוף את איראן נותיר בידי הצמד נתניהו-ברק, לו לבדו, ומסביב שישקוט הסער.

כעיוורים נלך אחריהם וכסומים נולך על ידיהם, היישר אל לב הסכנה. אין תסמין מובהק יותר למצבו החולני של השיח הציבורי בישראל מאשר ניסיונות ההשתקה - עכשיו גם ההכפשה - של דגן. ראש המוסד הצליח לבלום את ההרפתקה בשנות כהונתו, ועכשיו, משפרש והותיר את זירת ההחלטות לראש הממשלה ולשר הביטחון, המסוכנים בעיניו, הוא החליט לשבור שתיקה. הוא ראוי לשבח על מעשהו האחראי והאמיץ. אם האזרח דגן מודאג, אם הוא חושב שמדובר בסכנה קיומית שרובצת לפתחנו, כי אז אין זו רק זכותו להשמיע את קולו - זו חובתו העליונה. עליו להתריע, עליו לעמוד בשער. אילו נהג אחרת, כי אז היה מועל בתפקידו כראש המוסד לשעבר.

מה אתם הייתם עושים אילו ידעתם את מה שיודע דגן וחשבתם את מה שחושב דגן? שותקים? אם כך, הייתם בוגדים בחובתכם האזרחית. דגן חושש מכיפורים 2. אילו היה לנו דגן לפני כיפורים 1, אולי המלחמה ההיא לא היתה פורצת, או שלא היתה מתפתחת כפי שהתפתחה. שוו בנפשותיכם שאז היתה מופיעה דמות ביטחונית בכירה בדימוס וזועקת: זהירות, מלחמה נוראה בפתח, חייבים להיערך. זה בדיוק מה שעשה עכשיו דגן.

הפטריוטים הגדולים שקוראים לו עכשיו לסכור את פיו משיקולי ביטחון והתרעה, מסכנים את ישראל הרבה יותר מכל אזהרותיו. דגן לא גילה ולו סוד מדינה אחד, הוא רק השמיע הערכה קשה, שדומות לה כבר הושמעו בעבר, אבל לא מפי אדם במעמדו. דגן השתקן היה פוגע בביטחון המדינה; דגן הדברן תורם לביטחונה. זו שעתו הגדולה של דגן, אדם שבעברו יש לא מעט פרקים אפלים, הרפתקניים ואכזריים עד אימה. דווקא מי שסלדו מדרכו ומפעולותיו בעבר, צריכים עכשיו להרכין ראש בהערכה לאומץ לבו האזרחי המרשים הרבה יותר מכל פעולותיה של "יחידת רימון" שלו, הנודעת לשמצה, בעזה. אל שני עיטורי העוז שבהם זכה צריך עכשיו להוסיף לו את עיטור הגבורה - עכשיו הוא באמת גיבור ישראל, האיש שעומד בשער.

דגן הוא לא שמאלן, רחוק מזה. דעותיו כפי שפורסמו נגועות בסתירות תמוהות - כן ליוזמה הערבית ולא לגבולות 67', לא למלחמה וכן לגולן - אבל בנושא האיראני הוא השמיע את קול ההיגיון. מי שהפקידו בידיו למשך שמונה שנים את המוסד לא יכולים להציגו עכשיו כ"משוגע", כפי שצוטט גורם פוליטי בכיר בערוץ 10. אם היה לנו משוגע בראש המוסד, כי אז האחריות הנוראה רובצת על הממונים עליו. אבל על הפרק עומדת שאלה הרבה יותר עמוקה מזו של האזרח דגן - שאלת אופי השיח האזרחי בישראל.

המבקשים להשתיקו מבקשים למנוע דיון ציבורי. לאזהרות גורליות הם קוראים פטפטת, למתריעים בשער - פטפטנים. הם רוצים חברה שותקת. להתעורר בוקר אחד אל התקפה ישראלית על איראן, על שלל סכנותיה המחרידות - זה תקין בעיניהם; להתריע על סכנותיה - פגיעה בביטחון. כשפוליטיקאים מבקשים להשתיק דיון ציבורי כדי שיוכלו לעשות במדינה ובצבא כבתוך שלהם, אפשר עוד איכשהו להבין זאת, גם אם לא לקבל. אבל כשצבא הפרשנים והכתבים עושה זאת, כי אז משהו יסודי השתבש בתפישת תפקידה של התקשורת בחברה חופשית. לא בפעם הראשונה שכחו כאן לא מעט עיתונאים את תפקידם, בילבלו את היוצרות ודימו את עצמם למדינאים ולגנרלים. ובכן, הם לא. תפקידה של עיתונות להתריע בשער, לפחות כמו ראש המוסד לשעבר. חברה שותקת יש לנו כבר מזמן; עכשיו הם מבקשים גם חברה מושתקת. הבו לנו לכן עוד "פטפטנים" כמאיר דגן, הבו לנו עוד הרבה "פטפטת" שכזאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו