בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ענר שלו | עידן הצלפים

תגובות

זהו עידן הצלפים. צלפים סורים וצלפים ישראלים. צלפים סורים על גגות הבתים יורים אל מפגינים סורים מתנגדי המשטר, ולעומתם צלפים ישראלים על הגבול ברמת הגולן יורים אל מפגינים סורים שליחי המשטר. זהו עידן שבו הפרספקטיבה המדינית מצטמצמת לעינית טלסקופ הרובה המשוכלל. מה עובר בראש הצלף כשהוא מביט בעינית הטלסקופ, כשהוא לוחץ על ההדק? איך הוא מחליט אל מי לכוון? ולאיזה איבר בגוף?

המשוואה הזאת, בין צלף לצלף, היא משוואה תוצרת סוריה. קל לזהות כאן את קרב ההישרדות של המשטר הסורי, המבקש להמיר את תמונות הטבח בחמה ובערים אחרות בתמונות של אלימות כחול-לבן, גם אם מתונה יותר, ליד מג'דל שמס וקונייטרה. קל לזהות כאן את ניסיון הסחת הדעת מאובדן הלגיטימיות של שלטון המיעוט העלאווי בסוריה אל ערעור הלגיטימיות של ישראל ביום השנה למלחמת ששת הימים.

השאלה המטרידה היא, למה ישראל משתפת פעולה עם המשוואה הסורית באופן צייתני כל כך, חסר דמיון כל כך. התוצאה הנוכחית, של כ-20 הרוגים סורים ומאות פצועים מירי צלפים ישראלים, מעוררת סימני שאלה גדולים על שיקול הדעת של ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו ועל הפקת הלקחים הישראלית מאז אירועי יום הנכבה. הרי ביום הנכסה לא היתה שום הפתעה, והיה די זמן להיערך, אולי אפילו קצת לחשוב, לשם שינוי.

המחאות הפלסטיניות ביום הנכבה ב-15 במאי וביום הנכסה ב-5 ביוני נועדו לציין את הטראומות הפלסטיניות של 1948 ו-1967 ולפתור את הבעיות שיצרו. אבל כמו בחיי הנפש כך גם בחיי עמים, המטרה הסמויה, הלא-מודעת, של התנהגות פוסט-טראומטית במרבית המקרים אינה השבת המצב לקדמותו (למשל, חזרת הפליטים לבתיהם), אלא חזרה טקסית על הטראומה (למשל, הרג וגירוש חדשים).

מבחינה זו התגובה הישראלית, שכללה ירי אש חיה אל מפגינים המנסים לחצות את הגבול, כנראה לא רק לעבר הרגליים, שיחקה לידי הפלסטינים ושידרה לעולם את התמונות המיוחלות של הרג וגירוש. הציפייה היתה, שכוחות ישראליים גדולים ומוכנים יותר יוכלו הפעם לעצור מפגינים באמצעים אלימים פחות ובלא הרג. לא ברור, למה שבועות של הכנות מסתיימים כך, ומה פשר שביעות הרצון הישראלית מתוצאות אלה.

נכון, בניגוד ליום הנכבה, שבו היתה חציה המונית של הגבול בגולן, ביום הנכסה הצליחו רק יחידים להגיע לגדר, ונעצרו מיד. במבחן התוצאה הזה יכולים שר הביטחון וראש הממשלה להיות מרוצים: ריטואל השיבה נכשל, הגבול לא נפרץ. אבל נפרצו גבולות אחרים. גבולות מוסריים. בלתי נראים.

בערב יום הנכסה, בעוד הצלפים יורים והאמבולנסים צופרים, התפאר דובר צה"ל ואמר, שהצבא הפיק לקחים מיום הנכבה. אם זה טיבה של הפקת לקחים ישראלית, על כולנו להיות מוטרדים. מה זה אומר על ההכנות הישראליות אל מול המשט החדש לעזה, המתוכנן לצאת מטורקיה בסוף יוני? היכן החשיבה המקורית, היצירתית, הלא צפויה? האם תמיד ניפול למלכודות, גם כשהן ידועות מראש? האם המסר היחיד של מנהיגינו בעלי המוחות האנליטיים הוא, שהמוח הוא איבר שאבד עליו הכלח, ומה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו