בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליאב ליבליך | להוציא את הרוח ממפרשי המשט

תגובות

עברה שנה, ושוב ישראל מוצאת את עצמה מתמודדת עם משט לעזה, שמטרתו שבירת ההסגר הימי השנוי במחלוקת שהטילה על הרצועה. אף שפתיחת מעבר רפיח מעוררת שאלות כבדות משקל ביחס למטרה ההומניטרית לכאורה של המשט - הדבר אינו משפיע על עובדות היסוד: המשט מקבל הפעם רוח גבית מהלכי הרוח המהפכניים באזור, והוא חלק מטקטיקת ההתנגדות האזרחית, שהפלסטינים אימצו באחרונה. מאמצי ישראל בחזית הדיפלומטית לשכנע את טורקיה וגורמים נוספים למנוע אקטיבית את יציאת המשט עלו בתוהו בינתיים. טורקיה אף איימה שתגיב על כל "פרובוקציה" ישראלית בנוגע למשט.

גם הפעם טוענים גורמי הביטחון, שאם המשט ייצא לדרך, ישראל תשתמש בכוח כדי לעצור אותו. בשנה שעברה הובילה הטקטיקה הזאת לתוצאות הרות אסון הן בחיי אדם והן מבחינת המעמד הבינלאומי של ישראל. אכן, בהתמודדות עם המשט ישראל עומדת לפני מצב שאין באפשרותה לנצח בו. אם תאכוף את ההסגר הימי, יזכו מארגני המשט לניצחון מורלי פעם נוספת, כשיציגו את ישראל כמדינה אלימה המונעת סיוע הומניטרי. אם לא תאכוף את ההסגר ותישבר תחת לחץ, ינצחו המארגנים גם כן. אין ספק, שהתפקיד של מדינאים הוא לחלץ את המדינה מהמעגל השוטה הזה.

אם כך, איך מתמודדים עם המשט? אם ישראל רוצה באמת ובתמים להוציא את הרוח ממפרשי המשט, עומד לפניה פתרון פשוט, שעל פי הדיווחים בתקשורת אף נשקל בידי בכירים במערכת הביטחון: כבר היום, כשהמשט טרם יצא, ולא תחת לחץ של זמן אמת, על ישראל להכריז - ולו כ"מחווה של רצון טוב" - כי אין לה בעיה עקרונית לאפשר למשט להגיע לעזה. עם זאת עליה להודיע, כי היא שומרת לעצמה את הזכות - השמורה לכל צד המעורב בסכסוך מזוין - לבדוק את מטען הספינות כדי לוודא שאינן נושאות נשק. אין כמעט מדינה בעולם שתתנגד למימוש הזכות הזאת, ובעיקר כשאותן פעולות נעשות, באותו הים ובאותו הזמן, כלפי ספינות שיעדן לוב. ספק גם, אם מארגני המשט, המתגאים במטרותיו הלא-אלימות לכאורה, יוכלו להתנגד לדרישה הזאת בלי לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית.

המשפטנים במחלקת הדין הבינלאומי של צה"ל ובמשרד החוץ יודעים, כי בעת לחימה יש בידי מדינות שני אמצעים עיקריים ביחס לספינות אזרחיות שיעדן נמל הנמצא בשטח עוין. האחד הוא הטלת הסגר ימי, המונע מכל ספינה להגיע לאזור שעליו ההסגר מוטל. זה האמצעי שישראל בחרה בו. האמצעי השני הוא עלייה לספינות ובדיקת מטענן, תפיסתן אם הן נושאות נשק ושחרורן לדרכן אם לא.

בעוד השימוש באמצעי הראשון כפוף כיום למגבלות, ובעיקר בכל הקשור לפגיעה באזרחים (ועל כך נמתחת רוב הביקורת על ישראל), האמצעי השני הוא בלתי מוגבל כמעט, ניתן להפעילו במים הבינלאומיים בכל עת, ומשום שאינו פוגע באזרחים אלא מיועד למנוע הברחת נשק - הוא אינו שנוי במחלוקת משפטית או ציבורית. לראיה, לא נשמעה בעולם כל ביקורת על ההשתלטות הישראלית על ספינת הנשק ויקטוריה, משום שנועדה (והצליחה) למנוע הברחת נשק לאזור לוחמה.

בניגוד להבנה הרווחת בקרב הציבור הישראלי, שמקורה בהתבטאויות של שרי הממשלה, כאילו הקהילה הבינלאומית דורשת מישראל להפקיר את ביטחונה - חשוב להבהיר, שאף המבקרים החריפים ביותר של ישראל אינם מטילים ספק בזכותה לבדוק ספינות כדי למנוע הברחת נשק. אפילו הדו"ח החריף של האו"ם בעניין ההשתלטות על המשט הכיר בזכותה של ישראל לבדוק ספינות זרות, אם מתעורר חשד שהן נושאות נשק המיועד לרצועה.

לא ברור אפוא, מדוע בוחרת ישראל דווקא את הפתרון המשחק לטובת מבקריה ואויביה כשברשותה אמצעי אחר, שאינו שנוי במחלוקת, להבטיח את ביטחונה. הגיע הזמן להפעיל תחכום מדיני. ישראל, למזלה, מצויה במקום שבו התחכום המדיני עולה בקנה אחד עם האמצעים המשפטיים והמבצעיים שיש ברשותה, ועליה לנצל זאת.

הכותב הוא דוקטורנט למשפט בינלאומי באוניברסיטת קולומביה ועמית במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו