בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | האדם עושה את הבגד

"צו האופנה", ערוץ 1, 21:30

תגובות

לאט לאט אנחנו מספרים את הסיפור שלנו. של הרוק הישראלי (יואב קוטנר), של העיר ושל הקומדיה הישראליות (מודי בראון), של תרבות המועדונים ועולם הפרסום שלנו (ניסן שור). ועכשיו של האופנה (נפתלי גליקסברג). החברה שלנו מוכרחה ליצור אנציקלופדיה שמנציחה את דברי הימים של ישראל התרבותית, החילונית והאזרחית. היא חייבת את זה לעצמה. את ההיסטוריה הדתית, המדינית והצבאית אנחנו כבר אמורים להכיר. היא הועברה לנו באמצעות אלפי מעשיות, שירים, סרטים, עצרות זיכרון וספרי לימוד. בישראל הממסדית אין מקום לרוקנרול, להומור או למסיבות טראנס וגם לא לאופנה. גופי השלטון לא יממנו או יכניסו לתוכנית הלימודים נושאים כאלו. לכן חשוב שיוצרים עצמאיים יספרו את אותם סיפורים אזרחיים שהרבה פעמים סותרים את אלו שסופרו לנו בשיעור מולדת.

הקיבוץ למשל. מוקי צור מספר בפרק הראשון של "צו האופנה" על מדורות ענק שכילו את הבגדים הפרטיים של חברי הקיבוץ. סביב המדורה רקדו החברים הורה בבגדיהם החדשים המשותפים והזהים. במערך שיעור מסוים, יכול היה הסיפור הזה לפאר את ערך השוויוניות של התנועה הציונית, לספר על לידתו של יהודי חדש בארץ. בסדרה שעוסקת באופנה, מדובר באנקדוטה מזעזעת. לבוש הוא אמירה אישית, הוא ניצחון האינדיבידואל. כן, זה אירוני בהתחשב בכך ש"אופנה" היא אחרי הכל מושג שמבטא עדריות אבל עדיין הלבוש הוא בחירה יומיומית שמבטאת פן חשוב בזהות שלנו. במקום שבו רוקדים סביב מדורות בגדים, רוקדים בעצם סביב מדורות של אנשים. חלקים מהותיים מהאישיות של חברי הקיבוץ הושלכו לאש והושמדו בניסיון ליצור שאטנץ אנושי-יצרני. הבעיה ב"צו האופנה" ואולי גם זה אירוני, היא שגם הסדרה הזאת מעלימה אנשים, לפחות בפרק הראשון שלה. היא מתארת מגמות אבל חסרים לי הפרצופים שיזמו אותן או נלחמו בהן. נכון שהיא מספרת לנו על הברון דה-רוטשילד שרכש 300 עבאיות לחקלאי זכרון יעקב, על שרה אהרונסון שמתברר שהיתה מובילת טרנדים, ועל מרים זינגר שזעזעה את חקלאי דגניה א' כשהתעקשה לענוד צעיף אדום. אבל זה לא מספיק. אנשים זה הכל וכדי שהסדרה תתאר באופן הבהיר ביותר את ההשתלשלויות האופנתיות, היא צריכה להצמיד להן פנים. בני האדם הם נקודות והקווים שמחברים ביניהן הם הטרנדים של התקופה.

אופנה היא עניין של טעם ובעיניי הסגנון של "צו האופנה" מצועצע ומלאכותי. המנחה קרן מור מסתובבת בין דוגמנים המחופשים לחלוצים במה שנראה כמו הפקת אופנה לרגל יום העצמאות. שחזור העימות בין מרים זינגר לבין אחת מחברות קיבוץ דגניה, נראה בתחילתו כסרטון פרסומת משנות ה-90 ובשיאו כמו סרט אירוטי. רך אמנם ובכל זאת, אירוטי. "צו האופנה" מספרת סיפור חשוב שיש לספרו. גם אם התפרים גסים והגזרה שלו לא ממש במודה.



''צו האופנה'', ניצחון האינדיבידואל על העדריות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו